Il Guercino (1591 – 1666), ששמו האמיתי היה Giovanni Francesco Barbieri, היה אחד האמנים הפוריים והמוערכים ביותר מזמנו, מקבל עמלות גדולות באופן רציף. וכדוגמה אנו יכולים לראות את הבד הענק הזה (720 על 423 ס"מ) שהוא יצר בין 1621 ל-1623 כדי לקשט את פנים בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן. ולמרות שהיום העבודה נשארת ב מוזיאוני הוותיקן, האמת היא שלאורך ההיסטוריה שלה היא לא תמיד הייתה שם. למעשה, חיילי נפוליאון במהלך שליטתם באיטליה אפילו לקחו אותה ל פריז, במיוחד ל- מוזיאון הלובר. עם זאת, משם הוא חזר לרומא זמן קצר לאחר מכן וכל זאת הודות לתיווכו של הפסל הגדול של Neoclassicism, שבאופן פרדוקסלי היה אחד האמנים האהובים על נפוליאון בונפרטה. אנו מתייחסים ל-אנטוניו קאנובה, שאף גילם את הקיסר הצרפתי בעירום.
קבורה ותפארת הקדושה פטרונילה דה גרצ'ינו
אבל בואו נחזור ל-Guercino, כינוי המתייחס לפזילה ממנה סבל האמן בילדותו.
העובדה היא שהוא בילה חלק ניכר מחייו בעיירה הקטנה שלו בצפון איטליה, Cento. היו לו אינספור הצעות להקים את בית המלאכה שלו ב- Bologna הסמוכה ואפילו לנסוע לבתי משפט בחו"ל, אבל הוא עמד בזהנאמן לעיר הולדתו, בין היתר משום שההתיישבות בבולוניה עשויה להיות פירושו להתמודד עם גידו רני הגדול, אותו כיבד מאוד. ולמעשה, הוא לא עזב את סנטו עד שהרפרנט של בארוק המוקדם מת ב-1642.
מאידך, בעוד בסנטו לא חסרה לו עבודה ובין לקוחותיו היו קרדינלים, דוכסים, רוזנים, קרם החברה של צפון איטליה. ואמנים אחרים באותה תקופה אפילו עברו לשם, כמו במקרה של בן דורו הספרדי דייגו ולסקז, שרצה באחד ממסעותיו במדינה הטרנס-אלפינית.
מעניין שבשנותיו הצעירות, אחת הפעמים הבודדות שסנטו יצא לעונה ארוכה הייתה לצייר את הקנבס הגדול הזה. הוא בילה שנתיים לעשות את זה ב-Roma. והזמן הזה היה המפתח לאבולוציה של האמנות שלו, מאז הסגנון הנטורליסטי הראשוני שלו השתנה והפך לקלאסי יותר. הצורה הפכה חשובה יותר וצבעיה היו בהירים יותר בהשוואה לשנים קודמות. והרישום, דיסציפלינה שבה היה מורה גדול, הפך חשוב יותר.
כל זה לא עשה דבר מלבד להגדיל את יוקרתו ואת הביקוש ליצירותיו. ועם חסדם של אנשים חזקים כמו הקרדינל לודוביסי, שהזמין אותו לצייר את הציור הזה, לא היה קשה לו להתבסס דרך קבע ברומא, בירת האמנות העולמית באותה תקופה. אבל הוא החליט לחזור לסנטו כשסיים את המשימה ולהמשיך לעשות את עבודתו משם.
