תחת השם "טירות הלואר" אנו נוהגים לקבץ קבוצה של מבנים בעלי אופי מפואר שנבנו באזור הצרפתי של הלואר בסביבות המאה החמש-עשרה ובייחוד במאה השש-עשרה, בבמה שזה ידוע בתור הרנסנס הצרפתי. אזור הלואר היה עמק מאוד משגשג ועשיר שבו התיישבו רבות מהמשפחות החזקות ביותר של אותה תקופה, ולכן נבנו באזור ביצורים רבים.
להלן אחד מהמתחמים המפוארים הללו, אולי מהידועים ביותר, הן בשל יופיו האמנותי והן בשל היותו מובלעת אסטרטגית בהיסטוריה של צרפת, המכונה שאטו דה שונסאו. העבודות שאנו רואים כיום החלו להיבנות במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם נמצאו עדויות תיעודיות למבנים קודמים, שראשיתה אפילו מתחילת המאה ה-11. בתקופה זו כבר הייתה טירה פרימיטיבית של משפחת מרקס שנהרסה עקב צו מלכותי. על חורבותיו של מתחם ראשון זה, עמדה למשפחת מרקיז טחנה מבוצרת ומגדל שנבנו במאה ה-15, אשר שימשו כבסיס ויסודות למתחם שאנו רואים כיום.
תככים כלכליים וארמון שונים גרמו למתחם צ'וננסאו להגיע לידיו של המלך הצרפתי הנרי השני שמסר אתארמון לפילגש האהובה עליו דיאן דה פואטייה. פילגשו של המלך הורתה לבנות גשר גדול המקשר את טירת בוהייר עם הגדה הימנית של הנהר כדי להקים את הגנים שלה ממש שם. האצולה המפורסמת בקושי הצליחה ליהנות מבנייתה שכן עם מותו הנמהר של המלך, סיימה המלכה יורש העצר קתרין דה מדיסיס את טענותיה וגרמה לה להחזיר את הטירה לכתר הצרפתי. לקתרין הייתה גלריה עם חלונות מלבניים שנבנו על אותו גשר שדיאנה דה פואטייה בנתה.
מבחינה אדריכלית, לטירה יש תוכנית קומה מרובעת ושתי כניסות גישה שונות, אחת מהן מגיעה ישירות ליסודות המגדל הישן שבו נבנו המטבחים; לכניסה הראשית ששימשה את האצילים יש גישה לאולם שממנו נפתחים ארבעת אגפי הארמון ושם אנו מוצאים כמה מהחדרים המרכזיים של הארמון, כל אחד מהם בצד אחד של הכיכר.
גם מאותו לובי אנו מוצאים גישה ישירה לגלריה הנ"ל שבנתה קתרין דה מדיסיס על גשר דיאנה דה פואטייה ושם בנה המלך הצרפתי פרנסיס הראשון את החדר הנושא את שמו, בדיוק כפי שיעשה מאוחר יותר לואי ה-14 עם דירותיו.
בטירה בולטים שני מתחמים מעוצבים, מצד אחד גני דיאנה דה פואטייה, המורמים על טרסות על גדת הנהר ועם תפיסה ייחודית לתקופתה. יש להם מזח משלהם. מצד שני, הגנים של קטלינה דהMedicis מרשימים לא פחות, עם אופי אישי יותר, המתחם מאורגן סביב בריכה מרכזית.
