התיאוריה הקלאסית נותנת לנו את המאפיינים הבאים של מורשת:
– המאפיין הראשון או התכונה הראשונה של המורשת היא שהיא אוניברסליות זהה לעצמה, ללא קשר לזכויות הכלכליות על הנכסים המרכיבים אותה, נכסים אלה יכולים להסתובב בחופשיות, מוחלפים על ידי חלופה אמיתית, כל עוד שכן אין תביעות צד ג' נגדו, המממשים את זכויותיהם באשראי באמצעות פעולות משפטיות, שאז כל נכסי העיזבון אחראים באופן מובהק לחובות. האוניברסליות הזו, השונה ממה שמרכיב את הרכבה, מוכרת בחוק, ומסיבה זו היא חוקית.
– לכל אדם, טבעי או משפטי, יש בהכרח עיזבון, ולא יותר מאחד (כרגע ניתן להוסיף: אלא אם כן מודה על פי חוק קיומם של עזבונות נפרדים, כפי שקורה בנאמנות או בנכסים ש מהווים בעלות יחידה). המורשת הזו ממשיכה לשמור על אחדותה וזהותה למרות העובדה שהרכבה משתנה על ידי כניסה ויציאה של סחורות.
– לא ניתן להנכר את העיזבון כיחידה או מכלול, למרות שהנכסים הבודדים המרכיבים אותו יכולים.
– הרכב ההון הוא תמיד בעל תוכן כלכלי.
– העיזבון משיב לנושים עם הנכסים המרכיבים אותו, לא עם העיזבון עצמו, למעטפשיטת רגל.
– הנכסים המגיבים לחובות של בעל העיזבון הם אלו שבבעלותו כיום וכאלה שייכנסו בעתיד.
– מורשת כאוניברסליות משפטית מתעלה על מותו של בעליה, ומועברת בירושה.
למי שתומכים בתורת הנחלה של חיבה או יעד, שנולדו מרעיונותיו של וינדשייד, שקבעו שיכולות להיות זכויות חסרות נושא; מחברים כגון Bekker ו-Brinz, ציינו כי המורשת מורכבת מסט של סחורות, עם או בלי צד שלישי, המשמשות למטרה מסוימת. בנוסף לגרמניה, היא התקבלה על ידי כמה דוקטרינרים גרמנים כמו סאליי. קיומה של האפשרות של אבות נפרדים, שנוספה לעיל, כחריג לרעיון של אב אחד, נובע מתפיסה זו, אם כי באופן כללי לא התקבל הרעיון הברור מבחינה דוקטרינרית שישנם אבות ללא בעלים.
