החונטות הצבאיות ששלטו ברפובליקה הארגנטינאית בשנים 1976 עד 1983, ביצעו שורה של מעשי זוועה, ותקפו לצמיתות את כבוד האדם.
הם דנו אנשים למוות ללא משפט, כלאו חשודים בחתרנות במרכזי מעצר חשאיים, העלימו גופות, עינו עצורים, גנבו את התינוקות של נשים הרות שעצרו, והפכו את ילדיהם לתנאים תת-אנושיים כדי להרוג אותם מאוחר יותר ולנכס את עצמם. ילדים וכו', מול פטור מוחלט מעונש שהסתיים כשהדמוקרטיה חזרה, כשממשלתו של ראול אלפונסין ב-1983, שהצליחה לשים את מי ששלטו במדינה בעריצות על הספסל, הייתה דוגמה לשאר מדינות אמריקה הלטינית והעולם.
נשיא זה נכנס לתפקידו ב-10 בדצמבר 1983 וחמישה ימים לאחר מכן, הורה לדווח ל-CONADEP (הוועדה הלאומית להעלמת אנשים, שהוא עצמו יצר) אשר ביצעה חקירה יסודית שאספה ראיות לכך אפשרו לשפוט ולהרשיע את קציני הצבא שהפעילו את כוח המדינה בזמן הדיקטטורה הנ"ל.
במקביל, בשתי גזירות, הוא פתח במשפט נגד האחראים לעידן הדמים שקדם לו. צו 157 הורה להעמיד לדין את מנהיגי קבוצות הגרילה, שניהםמ-ERP, עם אידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית, כמו מונטונרוס, עם שורשים פרוניסטים; וצו 158 פתחו את המשפט נגד הדיקטטורים, האחראים לטרור המדינה.
כדי להעמיד את הצבא לדין, הוא ביטל את חוק החנינה העצמית שהצבא הוציא, כמעט בתום המנדט שלו להשתחרר מכל אחריות למעשים שבוצעו.
משפט המועצות הצבאיות היה בתחילה אחראי על המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, כפי שהיה מתאים לנאשמים צבאיים, על פי קוד הצדק הצבאי. המשפט החל ב-28 בדצמבר 1983, מבלי שצוין עניין לתביעה יעילה שלו.
בהינתן נסיבות אלה, על פי חוק הקונגרס מספר 23,049, הרפורמה בקוד הצדק הצבאי בוצעה ב-13 בפברואר 1984, שבאמצעותה הפשעים שבוצעו על ידי הצבא, אשר לא היו קשורים ישירות תפקידים ויחסיהם עם הכוח, כאשר המשפט האזרחי מתערב בהם.
המשפט האזרחי, באמצעות הלשכה הפדרלית לענייני פלילים ותיקון, התערב מאותו רגע, גם ברמת הערעור, בגזרי הדין שיצטרך להכתיב לבתי המשפט הצבאיים, בהיותו גם זה מי יפתור אותם במקרה של עיכוב לא מוצדק בפתרון תיקים צבאיים.
בית המשפט הצבאי, לאחר התעקשותה של הלשכה הפדרלית, הודיע ב-25 בספטמבר כי השיטות בהן השתמש הצבא היוללא התנגדות, בפיצוי ברור על הפשעים שבוצעו. בהתחשב בעובדה זו ובעיכובים בתיק, הלשכה הפדרלית, המורכבת מהשופטים חורחה טורלאסקו, חורחה ולרגה אראוס, ריקרדו גיל לבדרה, לאון קרלוס ארסלניאן, אנדרס ג'יי ד'אלסיו וגיירמו לדסמה, נטלה את האחריות ישירות על התהליך. חונטות צבאיות, ב-4 באוקטובר 1984. אדמירל אמיליו מסרה, היחיד שהוצא נגדו מעצר מונע.
המשפט האזרחי בחן 280 תיקים, והצהרות נלקחו מ-833 אנשים בשימוע פומבי שהישיבות שלו נמשכו בין ה-22 באפריל ל-14 באוגוסט 1985.
הצהרת התובע מאת ד"ר חוליו סזאר שטראסרה נמסרה בין ה-11 ל-18 בספטמבר 1985, תוך בקשה למאסר עולם לכל חברי החונטה הצבאית.
ההגנה ניתנה ב-30 בספטמבר והוארכה עד 21 באוקטובר, בהתבסס על הטיעון שמדובר במלחמת אזרחים.
בגזר הדין של 9 בדצמבר 1985, אמיליו מסרה וחורחה וידלה נידונו למאסר עולם. רוברטו ויולה נכלא ל-17 שנים; ארמנדו למברישיני, סגן אדמירל מסרה (שאיבד בת בת 15 ב-1978, עקב פיצוץ פצצה בביתו, שהוטמנה על ידי מונטונרוס) ל-8 שנות מאסר; וארבע שנים התאימו לאורלנדו אגוסטי. הנאשמים, חברי החונטה הצבאית השלישית, כולל ליאופולדו גלטירי, שהוביל את ארגנטינה למלחמת מלווינס, נמנעו מהרשעה מאחר שהעובדות לא הוכחו.טעון. בית המשפט העליון אישר את גזר הדין. גלטיירי הורשע ברשלנות בגין מעשיו במלחמת פוקלנד.
עם זאת, לחץ מהצבא אילץ את חקיקת חוק עצירה מלאה ב-24 בדצמבר 1986, ומאוחר יותר את חוק הציות.
המורשעים בכוחות המזוינים, ובסך הכל 220 חיילים ושבעים אזרחים, דיקטטורים ומחבלים, קיבלו חנינה על ידי הנשיא השנוי במחלוקת קרלוס סאול מנם בגין מספר גזירות שניתנו בין 1989 ל-1990, אשר הוכרזו כבלתי חוקתיים על ידי השופט. Norberto Oyarbide ב-6 בספטמבר 2006, העמיד לדין את חורחה רפאל וידלה.
בשנת 2003, חוקי הציות והנקודה הראויה הוכרזו בטלים על ידי הקונגרס הלאומי, בעוד שהשופטים הכריזו על אי חוקתיות של חנינה על פשעים נגד האנושות (לדוגמה, גלטיירי נידון למעצר בית אך הוא מת בשנת 2013), אשר אושרר בשנת 2006 על ידי לשכת התביעה הפלילית ובית המשפט העליון לצדק בשנת 2010.
חורחה רפאל וידלה נידון למאסר עולם ב-22 בדצמבר 2010 ול-50 שנות מאסר ב-2012, בגין חטיפת תינוקות, מסרה, לאחר שהמשפטים נגדו הוקפאו עקב אי שפיות, מת בגיל 85 שנים, ב-8 בנובמבר 2010.
