ההסכם הוא הסכם של הצדדים, פשרה, במסגרת הליך שיפוטי, שבאמצעותו הם מחליטים לשים קץ לו, בין בדיון פייס ובין בהסכמה הדדית שאושרה על ידי בית המשפט, באיכות של פסק הדין, שאי אפשר להעלות את השאלה שוב.
כדי שהסדר יהיה דרך הוגנת לסיים את הסכסוך, הצדדים חייבים להיות בשוויון ובחופשיות הנדרשת כדי שהסכמתם לא תיאלץ.
אלימות נגד נשים מתעוררת כביטוי של כוח לא שוויוני בין גברים לנשים, לפי הוועדה לביטול אפליה נגד נשים. לכן הודאה בפשרה בנושאים מסוימים, כמו אלימות מגדרית, היא מסוכנת, כפי שהמציאות כבר הראתה.
למעשה, חוק העונשין הארגנטינאי קבע במקור שאם הקורבן של הפשע נגד השלמות המינית יסכים להתחתן עם התוקפן שלה, הוא יסלח לו. הייתה זו מקדמה, כאשר בשנת 1999 התאפשר ההסכם אם היו יחסים רגשיים קודמים בין הצדדים, ואם הסכמתה של האישה, שהיתה צריכה להיות מעל גיל 16, ניתנה בחופשיות ובתנאים שווים, להגן על האינטרס, דווקא מהקורבן אם השופט סבר שסליחה לתוקפן היא האפשרות הטובה ביותר עבורה (סעיף 132).
דמות הפשרה כאמרנו, זה נקבע בחוק העונשין, בסעיף 132. עם זאת, לא מעט ביקורת נשמעה מהתחום המשפטי שקיבל את האפשרות הזו שנפגע עבירה של יושרה מינית יסלח לתוקף, הן בשל המינימום גיל 16, שניתנה במקרים אלו על ידי בנות (מתחת לגיל 18) וכן על ההגנה המועטה מפני מעשי אלימות מגדרית, מקרים שהתחילו להבחין כראויים להגנה מיוחדת, כאשר חוקים מאושרים ב בהקשר זה, בהתאם לחוק הבינלאומי, כגון 26,485 כדי למנוע, להעניש ולמגר צורה זו של אלימות, שמנעה במפורש פיוס.
ריאליטי אישרה את החששות שהדוקטרינרים כבר הזהירו לגבי תקפות ההסכם כשקרלה פיגרואה, בקושי בת 19, סלחה לבן זוגה; הלשכה של פמפס, עם קול מתנגד אחד בלבד, קיבלו את הצעד החריג הזה, והיא נרצחה על ידו, שבוע לאחר יציאתה מהכלא.
מותה של קרלה פיגרואה, בדצמבר 2011, היה הטריגר, כך שב-21 במרץ 2012, ההסכם בוטל כאפשרות למחילה עבור קורבן האונס.
