רטרואקטיביות של החוק פירושה שניתן להחיל אותו על מקרים שאירעו לפני כניסתו לתוקף, כלומר על מצבי עבר. זה קורה בצורה יוצאת דופן שכן העיקרון הוא שלחוקים אין תוקף רטרואקטיבי, השולטים לעתיד, להשגת ביטחון משפטי ויציבות ביחס לזכויות נרכשות ולחיזוק השלום החברתי.
יש צורך להבחין בנושא זה אם מדובר בעניין אזרחי, עונשי או אחר. בתחום האזרחי, בארגנטינה, בסעיף 3 של הקוד האזרחי לפני 1968, שבו הוא עבר רפורמה באמצעות חוק 17,711, רטרואקטיביות הייתה אסורה לחלוטין, שכן רק חוקים עתידיים הוחלו, מבלי שניתן היה לשנות זכויות נרכשות. לאחר חקיקתו של חוק 17,711, מבלי להזניח את העיקרון הכללי לפיו החוקים קובעים לעתיד, הוא מבהיר כי הם חלים על יחסים משפטיים קיימים, מבחינת השלכותיהם לאחר כניסת החוק החדש לתוקף. הזכויות הנרכשות המוגנות חוקתית נשמרות, אך היא מודה שהחוקים, אם הם לא משפיעים עליהן, עשויים לחול רטרואקטיבית, אם יקבעו זאת.
בעניינים פליליים, העיקרון קובע שהחוק החדש לא ישפיע על הנאשם, אך ניתן להחיל אותו אחורה בזמן אם כלל זה יועיל לו. זה נקבע בסעיף 11, סעיף 2 של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, וכןלשלב את רוב החוקות הלאומיות והחוקים הפליליים.
עם זאת, ישנם חריגים לאי-רטרואקטיביות של חוקים פליליים, כפי שקורה במקרה של פשעים נגד האנושות. ב-26 בנובמבר 1968, אימצה עצרת האו"ם, עם כניסתה לתוקף ב-11 בנובמבר 1970, את האמנה המכריזה על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כבלתי ניתנים לביטוי
סעיף 123 לחוקת בוליביה, בנוסף למקרה של טובת הנאשם, מקבל את הרטרואקטיביות של החוק הפלילי במקרה של פשעי שחיתות נגד המדינה על ידי עובדי ציבור.
החוקה הבוליביאנית בסעיף 123 שלה מקבלת את הרטרואקטיביות של חוקי העבודה אם הם נוחים יותר לעובדים ולכן נקבעת על ידי החוק עצמו.
