המנהג בכלל, נתפס כחזרה על התנהגויות (תקדים) במשך זמן רב (זו לא דרישה בלתי נמנעת), באופן ספונטני (יסוד חומרי), שהופכות להרגלים, ועם קבלה באופן כללי, הן ליצור את הרשעה אצל העוסקים בהם שהם מחייבים או מחייבים (אלמנט פסיכולוגי).
במשפט הבינלאומי, התנהגויות אלה, שהנושא הפעיל שלהן הוא המדינה, ולגבי כמה מחברים, גם ארגונים בינלאומיים; המוציאים אותם להורג מתוך שכנוע לתת מענה לצורך משותף, הם מקור חשוב לחוק בלתי כתוב, אשר ישים כאשר אין אמנות בין המדינות המעורבות. עבור החוק של בית הדין הבינלאומי לצדק, זהו הנוהג המשמש על ידי נושאים בינלאומיים שהם מקבלים בדרך כלל כחוק.
חלק מהמנהגים הללו הם כלליים, שכן הם מיושמים בכל המדינות, למעט אם הם התנגדו להם בתהליך היווצרותם (כמו במקרה של סכסוך הדיג בין בריטניה לנורבגיה שמקורו ב-1950, מעבר לגבולות הים הטריטוריאלי, מאחר שנורווגיה לא קיבלה את המנהג הבינלאומי, ובית המשפט הכיר בזכותו להציב גבולות מאחר שהתנגד למנהג כזה בשלב היווצרותו).
אין להתנגד להתנגדויות אלו לערכים אוניברסליים; למשל, ביטול העבדות; אחרים הםנוהגים בכמה מדינות (שתיים או יותר) חברים באזור או בליגת מדינות, ומי שטוען להם חייב להוכיח את קיומם, למשל, זכות המקלט. הם משתנים חוקים, ולפיכך גמישים, המותאמים לנסיבות חלוף הזמן ולנסיבותיו.
תפקידו של השופט המחיל את המנהג במקרה של משפט בינלאומי הוא חשוב מאוד, ובעל חופש גדול, מכיוון שהנורמה אינה כתובה, היא יכולה להפעיל סמכות פרשנות רבה, אם כי כמובן, לא משנה אותם כרצונו.
