המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית נוצרה באמצע המלחמה הקרה ואומצה על ידי אותן מדינות שסבלו מההשלכות של סוג המדינה שנקראת רווחה, שכדי לנטרל את העוולות של המדינה הליברלית, התערבה רבות במדינה. כלכלה, מה שמוביל לגידול בהוצאות הציבוריות המוגזמות. מודל הנדיב הזה נכנס למשבר אחרי 1970.
המדינה הניאו-ליברלית החדשה התערבה מעט בכלכלה, והתיישבה במובן זה עם הליברליזם של המאה ה-19, אם כי בהקשר שונה שנקבע במקרה זה על ידי הגלובליזציה, שאפשרה את פעולתן של חברות טרנס-לאומיות ורב-לאומיות. הוא הטיל צעדים מאקרו-כלכליים שכללו העלאת ריבית; הירידה בהוצאה הציבורית באה לידי ביטוי הן בצמצום משרות ציבוריות ועבודות ציבוריות, והן במסים על הכנסה וייצור, מיסוי הצריכה במקום זאת; הפרטת חברות מדינה; גמישות בעבודה; קידום יוזמה פרטית, רגולציה מועטה של המדינה בעניינים כלכליים; ופתיחת יבוא
ארצות הברית תחת ממשלותיהם של רונלד רייגן ובוש; מרגרט תאצ'ר בבריטניה, והדיקטטורות הצבאיות של אמריקה הלטינית היו דוגמאות חזקות למודל זה, ואחריהן הגיעו ממשלות דמוקרטיות רבות מאוחרות יותר, כמו זו של קרלוס סאול מנם.בארגנטינה, ריקרדו לאגוס בצ'ילה, לואיס לקאלה באורוגוואי או קרלוס אנדרס פרז בוונצואלה, בהשפעת המלצות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית (IMF).
מודל זה הרחיב את הפער בין עשירים לעניים, הותיר עובדים ללא הגנה וקידם שחיתות, שבאה לידי ביטוי, למשל, בהפרטות שהתהליכים שלהן לא היו ברורים.
