בהבנת הפוליטיקה כפעולה המכוונת לטובת הכלל, מדיניות חברתית נוטה למחוק אי-שוויון בתוך החברה, מנסה להשיג חלוקה הוגנת יותר של העושר, ולהימנע מקוטביות בין עשירים לעניים. חלוקה מחדש זו של ההכנסה יכולה להיעשות על ידי החלת מסים על מי שיש לו הכי הרבה, כך שבכסף הזה, הם יוכלו לממן תוכניות סוציאליות ומלגות סיוע.
בארגנטינה, לאחר הדיקטטורה הצבאית של 1976, הנשיא הדמוקרטי החדש ראול אלפונסין, יישם את ה-PAN, National Food Plan, כדי לתרום לצמצום העוני, תוך חלוקת צרכים בסיסיים בין הפחות מועדפים.
קרלוס מנם יישם מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטה וכתוצאה מכך הגדילה את האבטלה. עם זאת, הוא ניסה, אם כי ללא הצלחה, לשמור על תדמית ציבורית של התבוננות כלפי הנזקקים על ידי ייזום תוכנית העבודה, הממומנת באמצעות הלוואה מהבנק העולמי, שבה ניתן לראשי משקי בית כסף בתמורה לעבודה קהילתית.
הנשיא דה לה רואה הפחית את תרומת המדינה לפרישה והחליף את ההטבה הבסיסית האוניברסלית בהבדל. מעל גיל 75 ללא הכנסה וללא אפשרות לפרוש הסכימו לסיוע של מאה פסו ולעבודה סוציאלית של PAMI. לגבי התוכניותטראבר, שינתה את התפוצה שלו, והוגדרה כארגונים לא ממשלתיים שיוציאו אותם להורג.
הנשיא הזמני אדוארדו דוהאלדה, שנכנס לתפקידו ב-2002, יצר את התוכנית לראשי משקי בית לכל המשפחות ללא הכנסה.
במהלך המנדט של נסטור קירשנר (2003-2007) שיעורי התעסוקה עלו והתכניות הסוציאליות גובשו מחדש, תוך צמצום תכנית ראשי משקי הבית, שהמשיכה להתקיים, וחייבה את המוטבים שלה בסכום קבוע, אך הם הוסיפו את תכנית המשפחה, שם הם יחויבו לכל ילד, עד לכל היותר חמישה, ויש לחייב את המשפחות לשלוח את ילדיהן לבית הספר ולחסן אותם. כמו כן נוצר ביטוח ההכשרה והתעסוקה, שכלל את מי שבחרו לנטוש את תוכנית Jefes y Jefas, והתחייבו להכשיר ולקבל את המשרות שמציעות העיריות. התוכנית הייתה לשנתיים וסכום של מאתיים עשרים וחמישה פסו.
הנשיאה כריסטינה פרננדס הציגה את תוכנית המדיניות החברתית שלה לתקופת 2009-2011, שכללה הגדלת התקציב שהוקצה לתוכנית המזון הלאומית והגדלה של 50% בעלות הנוספת לילד, שהורחבה ל- מונוטריבוטיסטים חברתיים. נוצרו קואופרטיבים קטנים. תכנית ראשי הבית, תכנית המשפחה ותכנית הפיתוח המקומי והכלכלה החברתית נשמרו.
כמאפיין יוצא דופן בניהולו, קצבת הילדים האוניברסלית נכנסה לתוקף, ולאחרונה הוכרזה קצבת ההריון.
