חוקה אימפריאלית זו, ליתר דיוק צו, מתוארכת לשנת 212, והיא מגיעה לקיסר אנטונינוס קרקלה. היה לו הכשרון להעניק מסיבות פוליטיות (גישה לרשויות השופטים), דתיים (להשתתף בפולחן הרומי), צבאי (הגדלת מספר הלגיונרים) ומעל הכל פיסקליים (כדי שיותר אנשים ישלמו מסים על העברות תורשתיות ואיבודים. של עבדים); האזרחות הרומית, כופה על כל תושביה החופשיים של האימפריה, מסיימת את תהליך הרומניזציה שכבר החל אז והתעצם על ידי הסוורנים.
להיות אזרח אפשר להיכנס ל"cursus honorum", ולפיכך לכבוש עמדות פוליטיות בבתי השופטים או בסנאט, שמהם הוצאו לרגל עד אז. בנוסף, היא הסמיכה את הזכות להשתמש בטריאנומין: השם הפרטי או הפרט (praenomen) של הגן שלו (נומן) ואיכות לוקטיבית או אישית (קונומן); כריתת נישואים הוגנים; לעסוק במסחר; ובדוק ויורש יורש.
בנוסף לעולי הרגל, זרים המתגוררים בעמים שרומא לא הייתה במלחמה איתם, ואשר נכנסו לרומא במספרים גדולים שנמשכו בשל צמיחת העיר, היו קטגוריות אחרות של לא-אזרחים בעלי מעמד גבוה יותר מיוחסים, כמו הוותיקים הלטיניים שכבר השיגו אזרחות בשנת 90 א. C, הקולוניאריים שאכלסו אתמושבות רומיות שנוסדו בשטחים הנכבשים, שקיבלו הלטיניות וה-iuniani הלטינית, שוחררו באמצעים לא רשמיים. הייתה להם הזכות לסחור, אבל לא להתחתן בצדק.
החוקה האנטוניאנית או הצו של קרקלה היו ידועים משחזור הפפירוס Giessen 40. מאמינים שה-dediticios libertos היו מחוץ לזיכיון הזה, כלומר, אלה שהחזירו את חירותם על ידי הפקרות, אך במהלך תקופתם. העבדות הראתה התנהגות רעה, שבגינה נידונו לחיות מחוץ לרומא.
