העיקרון הליברלי לפיו אין ענישה ללא אשמה, רומז לעובדה שהדבר החשוב להחלת חקיקה פלילית הוא להיות מסוגל לייחס אחריות פלילית ליוצרה על משהו ראוי לגינוי שהוא עשה או השמיט, או בכוונה (הונאה) או ברשלנות (אשמה) ולא מעצם התרחשותו של המעשה העונשי שנחשב באופן אובייקטיבי. זה מאפשר לשקול פטורים מסוימים מעונשים כמו כוח עליון, הגנה עצמית או מצב של צורך. אף אחד לא יכול להיות אחראי פלילי לפשעים של אחרים. עלינו לזכור שבתחום האזרחי ישנם מקרים של אחריות קפידה.
החוקים הישנים, כמו קוד חמורבי שהטיל את חוק הטליון "עין תחת עין, שן תחת שן" החיל את העונש ללא קשר לשאלה אם הסוכן אשם או לא, תוך דה-הומניזציה של החוק.
המשפט המודרני, המבוסס על מחשבת הנאורות, סבור כי אשמה חייבת להיות הגבול להופעת כוחה העונשי של המדינה, אשר יש להתאים את עונשיה להיקף האשמה, בהיותו עקרון האשמה המשלימה של המדינה. עקרון החוקיות המבטא "nulla poena sine lege" ושל עקרון החפות, שבו יש להוכיח את אשמתו של הנאשם על מנת להישפט.
פרנץ פון ליסט (1851-1919) הגדיר את הפשע כעובדה שבגינהכתוצאה הגיונית, מערכת המשפט משייכת אליו עונש, שכן מדובר במעשה אנושי, בלתי חוקי ואשם. נציג הסיבתיות הנטורליסטית, הוא הבחין במרכיבים האובייקטיביים של הפשע, שבתוכם הוא איתר את אי החוקיות והאופייניות; מבין הסובייקטיביות שבהן היא כללה אשמה, שבהוכחתם תלויה לזכותו של מבצע המעשה הבלתי חוקי.
