חוק העבודה הקיבוצי, הוא ענף של דיני עבודה, מעט עתיק יומין בקיומו, והוא זה שמסדיר את היחסים שבהם מתערב ארגון האיגוד, שחייב להיות בעל אוטונומיה וחופש פעולה, המייצג עובדים, הגנה לא על האינטרסים האישיים שלהם, אלא על האינטרסים הקולקטיביים או הקבוצתיים, המקובצים לפי ענפים, נגד מעסיק או קבוצה שלהם או ישות המייצגת אותם (לשכות או איגודים עסקיים). הוא עוסק ביסודו בשני נושאים: משא ומתן קיבוצי, המפורט בהסכמי עבודה קיבוציים, לקביעת תנאי עבודה או שכר כדין, ומימוש זכות השביתה, שהיא אמצעי המאבק של העובדים להפעיל לחץ על השגת זכויות. זה כולל גם משא ומתן ובוררות בסכסוכי עבודה.
בעוד שעובדים יכולים לפעול רק מטעם האיגוד בחוק העבודה הקיבוצי, המעסיק או המעסיקים יכולים לעשות זאת בעצמם. החברות באיגוד היא בחינם, לא ניתן לכפות על אף אחד להצטרף ואם כן, הוא יכול לבקש את ביטולו בכל עת. ההסכמים שנחתמו על ידי האיגוד תקפים לחברים וללא חברים.
הזכות לארגון איגודי מקצועי חופשי ודמוקרטי מוכרת בסעיף 14 bis של חוקת האומהארגנטינה. חוקים אחרים כגון 23,551 על איגודי איגודי עובדים מסדירים את היצירה, הארגון, התפקודים והנכסים של איגודים. חוק 14,250 עוסק בהסכמים קיבוציים מבחינת המשא ומתן, התוכן, ההסכם, האישור וההשפעות שלהם.
