הפסקות עבודה

הפסקות העבודה הנחוצות חיוניות מבחינה ביולוגית וחברתית לבני אדם, להתאוששותם הפיזית (מנוחה, אוכל, ספורט), פסיכולוגית, ולהתייחסות למשפחה ולחברים.

ההפסקות יכולות להיות קצרות, כגון הפסקות בין משמרות, או להיות באורך בינוני או ארוך, כגון רישיונות או חופשות. מקורן יכול להיות בחוק, בהסכמים קיבוציים, בשימושים ובמנהגים, בחוקים מיוחדים או בחוזי עבודה אישיים, והם יכולים להיות יומיים, שבועיים, שנתיים או לא טיפוסיים כגון חופשת לידה או הנקה.

בתוך יום העבודה, יש הפסקות לארוחת בוקר, צהריים או חטיף או להנקה של הילד מתחת לגיל שנה. הפסקות אלו נחשבות במהלך יום העבודה, גם כאשר נדונו ההפסקות לארוחת צהריים בין אם הן היו חלק ממנה או לא. מבוסס על המקרה "Sanaberon Manuel Alejandro c/ Maxiconsumo S. A. הפרש שכר", בשנת 2010, לשכת העבודה הלאומית לערעורים, סברה שאם מדובר בהפסקות קצרות שבהן העובד אינו יכול לנצל את הזמן הזה לטובתו, הן משלימות את יום העבודה.

ההפסקה בין משמרות כמובן אינה מהווה חלק מיום העבודה, והפסקה זו בין משמרת אחת לאחרת לא תפחת מ-12 שעות רצופות (סעיף 197, הפסקה האחרונה של ה-LCT).

המנוחה שבועית, היא אחת מתביעות העבודה הראשונות שהושגו בארגנטינה, החל מהחוק הראשון משנת 1905, 4661, שכלל את המנוחה של יום ראשון. נכון להיום זו התקופה שנמשכת באופן עקרוני משעה 13:00 בשבת ועד 12:00 בבוקר ביום ראשון. זהו איסור יחסי שכן הוא מכיר בחריגים חוקיים וקונוונציונליים, עם זכות למנוחה מפצה (סעיפים 204 עד 207 LCT). המוטמעים להפסקות שבועיות הם חגים וימי לא עבודה.

חופשות שנתיות, המוסדרות על ידי סעיפים 150 עד 157 של ה-LCT, מהוות פרק זמן משתנה בהתאם למשך ההעסקה, בין 1 באוקטובר ל-30 באפריל של השנה שלאחר מכן, בהתחייבות ליהנות מהן, סיפקו שירותים לפחות מחצית מימי העסקים השנתיים.