יום העבודה

מבחינה אטימולוגית, יום נובע מהמילה הקטלונית "jorn" שפירושה יום, לפיכך יום העבודה, פעילות העבודה שעובד מבצע מדי יום, לרשות מעסיקו, מבלי שהעובד יוכל לנצל את הזמן הזה., לטובתך האישית.

הם לא נחשבים לכלול את יום העבודה, את ההפסקות המתרחשות בין משמרות ואת הזמן שלוקח לנסוע למקום העבודה. הפסקות צהריים הן חלק מיום העבודה אם העובד אינו יכול לנצל אותן לטובתו. כך הורתה לשכת העבודה הלאומית לערעורים בתיק "Sanaberon Manuel Alejandro c/ Maxiconsumo S. A. הפרש שכר", מיום 30 במרץ 2010.

השעות היומיות שעובד מקדיש למילוי משימות עבודתו היו פוגעניות מאז המהפכה התעשייתית, החל מדרישות העובדים של המאה ה-19, המגבלות עד היום, בחתירה לכבוד ואיכות של חיי העובד.

סוגי שעות העבודה יכולים להיות לפי השעה ביום שבה הן מוקדשות, יום, לילה או מעורבות.

חוקת האומה הארגנטינאית בסעיף 14 bis, מבטיחה שיש להגביל את יום העבודה.

סעיף 196 לחוק חוזה העבודה קובע את אחידות יום העבודה לכל הארץ, כפוף לחוק 11,544, אשרסעיף 1 קובע כי זה לא יעלה על שמונה שעות ביום או ארבעים ושמונה שעות, למעט פעילויות חקלאות-חיות ופעילויות של שירות ביתי ועסקים משפחתיים.

לפי סעיף 197 ל- LCT, זכותו של המעסיק לחלק שעות עבודה ולוחות זמנים, במשמרות קבועות או מתחלפות. בין יום עבודה אחד למשנהו, יש לחלוף לפחות 12 שעות.

סעיף 198 קובע את האפשרות להפחית את יום העבודה המרבי, על פי חוק, הסכמים קיבוציים או חוזים אישיים.

סעיף 199 קובע חריגים למגבלה המקסימלית, מכוח החוק, מסיבות מיוחדות של כל פעילות.

עבודת לילה מלאה (בין 9:00 ל-6:00 בבוקר) לא תעלה על 7 שעות (סעיף 200 LCT). המשימות שהוכרזו כלא בריאות לא יעלו על 6 שעות ביום או 36 בשבוע.

שעות נוספות (שעות נוספות) נדונות בסעיף 201, והן נושאות תוספת של 50% על השכר הרגיל, שמגיע ל-100% אם מדובר בעבודה המתבצעת בשבתות (לאחר 13 שעות) בימי ראשון וחגים.