כותרת XIII של חוק חוזה העבודה הארגנטינאי (LCT) תחת הכותרת "התיישנות ותפוגה", קובעת בסעיף 256 את המונח המשותף של מרשמים לזיכוי עבודה (כולל תשלום משכורות) הקובע אותו לשניים שנים, ומכשירו כסדר ציבורי, שלגביו לא ניתן לשנותו בהסכמת הצדדים לא בחוזים אישיים ולא בהסכמים קיבוציים.
סעיף 257 רואה בעילת הפסקת תקופת ההתיישנות (בנוסף למקרים הנדונים בחוק האזרחי) את התביעה המוגשת בפני רשויות העבודה המנהליות, לתקופה מקסימלית של שישה חודשים.
הם גם רושמים לשנתיים פעולות הנובעות ממחלות מקצוע ותאונות עבודה (סעיף 258 LCT).
סעיף 260 כולל, בתוך אותה תקופת קביעה, פעולות הנובעות מהבדלים בתשלומים על חשבון שבוצעו על ידי המעסיק.
אם העובד לא מגיש את התביעה תוך שנתיים, הוא מפסיד את הפעולה המקבילה, החל בחישוב התקופה שממנה היה צריך לשלם כל סכום. במקרה של תשלום על חשבון אשראי עבודה, התקופה חלה מאותו תשלום.
לאחר הוצאת המרשם, על המעסיק להגישו בעת מענה לתביעה, כחריג. אם גלוי, השופטיחליט מראש לפני המשך התהליך, ואם נדרשות ראיות, השופט ייתן פסק דין.
לגבי תפוגה, סעיף 259 קובע שהם רק, המקרים שהחוק עצמו קובע, שהם למשל, המקרה של העובד שהופעל עליו אמצעי משמעת, שיש לו שלושים יום מהזמן שבו מודיעים על מידה, כדי לפקפק במקורו; ועניינו של העובד שזכותו לתפוס את הטובין שהוצאו מהמפעל, גם אם הם ברשותו של מי שיש לו תום לב, אם לא יעשה כן תוך תקופה של שישה חודשים.
