העבודה ששררה בעידן הקדום הייתה בצורת עבדות, שבה מי שביצע אותה לא היה אדם אלא בן אדם, מושא לחוק, חסר אותו, וסיפק מידה גבוהה של כלכלה. לחזור, כיון שלא נשכרה, משום שהעבד עבד לבעליו, שהשקיע כסף בקנייתו, או נשא פרי מעבד שלו. צורה זו נמשכה עד המאה ה-19.
היו כמה עבודות בשלב זה שהיו יוקרתיות יותר מאחרות, כמו סופרים במצרים, או פסלים או בוני מקדשים, שפעילותם הייתה מוגנת בקוד חמורבי.
הפעילויות החקלאיות, על אף שהן היו היסוד לכלכלת העתיקות ובימי הביניים, לא העמידו את מי שהפעיל אותן בתפקיד מיוחס, אלא היא נחשבה כפעילות שתומכת במעמדות המוכשרים ביותר. כך, בימי הביניים, הייתה חלוקת תפקידים בין אלו שלחמו לשמור על הממלכה כולה להגנתה (האצילים), אלו שהתפללו לטובת כולם (אנשי הדת), ואלה שפעלו למען כולם (האיכרים) שהאכילו את אלה שלא ייצרו.
בשלב ימי הביניים העבודה הייתה אחראית על הווסלים, בהיותם צמיתי הגלבה, אחרוני הרשת, שהיו כל כך קשורים לאדמה שהם עבדו, עד שהם נמכרו יחד איתה.פעילויות עצמאיות הוסדרו באמצעות גילדות.
בעידן המודרני, הפעילות המסחרית פרחה, עם הטכנולוגיות החדשות שהולידו את ההמראה התעשייתי, והולדת הקפיטליזם. לצד העבודה בשכר, והמהפכה התעשייתית, גדל הניצול של עובדי המפעל, ללא חוקי מגן, ולכן תנאי עבודתם היו לא בריאים, ללא הגנה על יולדות, או משפחה או עבודת ילדים; ללא הפסקות ושעות עבודה מתישות.
מחוסר השוויון הזה, וכתגובה אליו, התחילו להתגבש דיני העבודה. הסוציאליזם גינה את ההתעללות נגד עובדים, וקידם את ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. קרל מרקס ופרדריק אנגלס ב"מניפסט הקומוניסטי" שלהם משנת 1848, מגנים את עבודתה של החברה הקפיטליסטית, שתוליד את הניכור של העובד. המהפכה הרוסית של 1918 הכתיבה את "הצהרת הזכויות של האנשים העובדים והמנוצלים".
מלחמת העולם הראשונה דרשה את קיומם של עובדים במפעלי החימוש, שם ניתנו להם הקלות מסוימות. כאשר נחתם הסכם ורסאי ב-1919 כשיאו של הסכסוך העולמי הזה, ה-O. I. T. (ארגון העבודה הבינלאומי). חוקת מקסיקו משנת 1917, וזו של ויימאר, ב-1919 בגרמניה, הכריזו על זכויות סוציאליות. באמריקה הלטינית, המדינות הראשונות ששילבו הגנה משפטית לעובדים היו אורוגוואי (1934) וקובה (1940).
