המדינה האידיאלית היא לא מדינה "כלומר", אלא היא המדינה ש"צריכה להיות". תפיסתו חוזרת לאפלטון, שעבורו הממשי נמצא בעולם האידיאות, והמדינות הקונקרטיות, כמו כל אובייקט של מה שאנו מכנים מציאות, הן פשוט העתקה פגומה של הרעיון הזה.
לקחו את המעמדות החברתיים של הפוליס האתונאית, הוא הבחין בסגולות שאפיינו כל אחד מהם. למעמד בעלי המלאכה, החקלאים והסוחרים (העם בכלל) העניק את מעלת המתינות; הוא ייחס ערך למעמד הצבאי; ולמעמד השליט, חוכמה ותבונה. במצבו האידיאלי, שבו ישלוט הצדק, כל מעמד יתפוס מקום פונקציונלי, כאשר החכמים או הפילוסופים הם אלו שירכיבו את המעמד השליט, שכן הם היחידים המסוגלים למצוא את מה שהוגן עבור כל אחד, שכן יש להם את היכולת להתרומם לעולם האידיאות, על סגולת התבונה, הנרכשת באמצעות חינוך, המרכיבה בעיצוב המעמד השליט. העם ייקח על עצמו את התפקיד של שמירה על הצבא, העסוק בהגנת המדינה, והפילוסופים, המסורים לשלטון, בעבודתם.
בתקופת הרנסנס תיאר תומס מור ב"אוטופיה" שלו גם מצב אידיאלי, שהוא אי שלא קיים במציאות, בצורת חצי ירח שנמצא באמצע אוקיינוס. בניגוד למדינה האידיאלית האפלטונית, כאןאין מעמדות חברתיים, אם כי יש היררכיה בפונקציות הציבוריות שהגישה אליהן היא בהתאם ליכולות האישיות. כולם עובדים, העם בכלל, במשימות חקלאיות, תפקידים שנבחרים בהצבעה, וסדר שולט, ללא קיום רכוש פרטי, מקור לאנוכיות ולאינטרסים אישיים, שכן לכולם יש אותו הדבר, גם אם הם ממלאים תפקידים עליונים; ועם סובלנות דתית. תפקידה של המדינה הוא לשמור על שלום, הטלת עונשים במידת הצורך, שיכולים להגיע לעונש מוות במצבים קיצוניים, בהיותה עוד מתפקידה הרלוונטי, טיפוח האמנויות והמדעים.
