בדמוקרטיה, ריבוי הרעיונות צריך להיות ידוע על ידי המפלגות הפוליטיות, שעבורן חיוני שהציבור ידע את תוכנית הממשלה העתידית שלו, זו שהם יפתחו אם ינצחו בבחירות.
עבור השליטים, זו גם דרך לערב את הציבור בפרויקטים ובהישגיהם, על מנת לקבל הסכמה עממית (לגיטימציה). תקשורת ההמונים עושה עבודה מצוינת בנושא הזה, מציגה ויכוחים, מפרסמת את מערכות הבחירות ואת הישגי הממשלה; או כביטוי ביקורתי לאזרחות באמצעות הומור פוליטי, למשל.
התפתחות מפלגות המוניות במאה ה-20 לוותה בהתפתחות של תעמולה פוליטית. הופעת הרדיו תרמה משנת 1920 להתפשטות הפוליטית, אם כי השינוי העמוק הגיע מידה של הטלוויזיה.
תקשורת פוליטית מביאה דינמיקה למערכת הפוליטית כשהיא מבצעת ומתאמת את חלקיה השונים, מתעלת דרישות חברתיות ומודיעה ומחנכת את האזרחים.
ל-J. M. קוטרט מהווה תקשורת פוליטית, חילופי דברים אינפורמטיביים בין השולטים לאלו הנשלטים, בעלת השלכות במערכת הפוליטית, ישירות או עקיפה, מיידית או מתווכת, חשובה למערכת הפוליטית לא פחותדם לגוף האדם.
ההסכמה בין השליטים לנשלטים מושגת באמצעות קבלת קוד משותף, גם הוא מושא לתקשורת, התורם ללגיטימציה של השליטים.
לורד וינדלשם, לתקשורת פוליטית יש את המשימה לגרור את מקבל ההודעה לכיוון מסוים, כלומר, לתמרן את רצונו. עם זאת, התגובה שהוא מייצר חשובה גם היא, מה שמוביל למסקנה שיש השפעה הדדית בין השולח למקבל.
לפי הברמאס יש מרחק רב בין השליטים לנשלטים; היותה דרישה להבטחת אתיקה במערכת הפוליטית, תקשורת חופשית ודיאלוג פתוח.
