המפגש בין הפילוסופיה בחיפוש הרציונלי שלה אחר אמת, לבין פוליטיקה, כפעולה אנושית סביב כוח, מתרחש כאשר האדם מכוון לטוב חברתי כמטרה פוליטית, בניסיון להשיג צדק במונחים של הוגנות, שכן הוא נוטה. לבצע מדיניות אתית, שהאתיקה היא ענף של הפילוסופיה, והפילוסופיה הופכת אז לסיבה לפעילות פוליטית.
פילוסופיה פוליטית היא פילוסופיה מעשית, שכן היקפה הוא בקיום ובמקרה, ולא במהות, כפי שמנתחת מדיניות אידיאולוגית. המהויות הללו, למרות שהן, מתממשות בקיום. הפילוסופים היוונים עסקו בעיקר בפוליטיקה, משום שלפי אריסטו האדם הוא מטבעו חיה פוליטית. מורו של אריסטו, אפלטון, הבדיל בין המוסר האישי של השליט, שאמור להיות בלתי מעורער, לבין המוסר הפוליטי שלו. באחרונים, כשומרי המדינה, הם היו צריכים לחפש את טובת הכלל ואם זה היה לשם כך, הם הורשו לשקר או להסתיר מידע.
Nicolas Machiavelli (1467-1527) ניתח את הפרקטיקה הפוליטית במונחים טכניים, חקר את מה שהכי נוח, והבדיל אותו מהאתיקה. על זה השתלט "ריאלפוליטיק", מונח שפירושו בגרמנית פוליטיקה של המציאות, שנציגיו כוללים את הפרוסי קרל שמיט (1888-1985),וילפרדו פארטו האיטלקי (1848-1923) וגאטאנו מוסקה האיטלקי (1858-1941). הם מבטיחים שיש לנתח את הפוליטיקה עם נתונים אמיתיים, של מה שהיא, ולא של מה שהיא צריכה להיות, או נורמות מוסריות.
