"Obligatio", מ"obligare", פירושו לאגד או לאגד, והמונח הזה מופיע לאחרונה בשימוש על ידי Cicero. בתחילה, החוב הפשוט לא הוליד התחייבות ברומא, כערב משפטי שניתן לאכוף באמצעים שיפוטיים, שכן לא הייתה סנקציה למקרה של אי ציות. עם הופעת ה"נקסום" הזיקה בין הנושה לחייב הייתה פיזית, מופעלת על אדם של החייב, ולא חוקית. תורת המחויבויות היא אחד הפיתוחים הגדולים ביותר של המשפט הרומי, בהתפתחות מתמדת, המתבטאת בהתקדמות בין המושגים שנחשפו במכונים של גאיוס לאלו של יוסטיניאנוס. גאיוס זיהה רק שני מקורות של התחייבויות: חוזים ופשעים, אליהם הוסיף מאוחר יותר את המינים או דמויות הגורם השונות, בעוד יוסטיניאנוס ביצע חלוקה ארבע ל: חוזים, פשעים, מעין חוזים ומעין עבירות.
כדי להגדיר את ההתחייבויות אנו מסתמכים על התפיסה שסופקו על ידי מכוני יוסטיניאן כערובה משפטית המגבילה אותנו לשלם את מה שנקבע בחוק העיר שלנו (הכוונה רק לחובות של המשפט האזרחי) מבלי לכלול אחרים מקורות להתחייבויות כגון התחייבויות פרטוריאניות.
הגדרה נוספת מסופקת על ידי פאולו בתמצית כאשר הוא אומר לנו שמהות ההתחייבויות היא לא שדבר הופך להיות שלנו, או עבדות, אלא שאחרכלפינו מוגבל לתת לנו, להלוות לנו משהו או לעשות משהו.
החובות או הזכויות האישיות או האשראי, השמות שהם מקבלים בהתאמה אם הם נראים מההתחייבות שהם מייצרים כלפי החייב, או מהיחסים בין אנשים פעילים (נושים) ואנשים פסיביים (חייבים) או מתוך נקודת מבטו של הנושה שיש לו תביעה נגד החייב שאינו מקיים, יש כמרכיבים את הנושאים, מטרת ההפרשה (המורכבת מ-dare un facere או praestare) וקישור משפטי המסמיך לתבוע לפני הצדק באמצעות פעולה, תשלום ההתחייבות שלא מומשה.
הסיווג הגנרי ביותר הוא זה שמחלק אותם לאזרחי (המוכר על ידי ה"ius civile") וכבוד או פרטוריאני (מוכר על ידי הפרטור). סיווג אחר מחלק אותם לחובות של המשפט האזרחי (העתיק ביותר, שנולד מעסקים מופשטים, כגון ה"ספוזיו", ה"תנייה" או חוזים מילוליים) ואלו של חוק העמים (נולד מהערבות, של מכירת המיקום או המחסן).
חוק קפדני היו אותן חובות שהשופט היה צריך לפרש מילולית, ואלו שאפשרו את חקירת רצון הצדדים היו בתום לב.
הם היו אזרחיים שהיו להם הגנה של פעולה שיפוטית, והם היו טבעיים כאלה שנולדו מהסכמים (הסכמים לא חגיגיים) בין משפחות פיליוס, שנכרתו על ידי עבדים, חובות הימורים או חובות שנקבעו, שאמנם לא נתן את הזכות לטעון לציות שלו היו כמה השפעות משפטיות, בהיותוהבולטת ביותר, ה"soluti retentio", או הזכות לעכב את מה שהחייב היה משלם לנושה מבלי לדעת על חוסר הפעולה, ופיצוי עם התחייבויות אזרחיות.
לחויבויות יכולות להיות גם נושאים מרובים, תוך הבחנה בין התחייבויות משותפות פשוטות, שבהן החובות והזיכויים מחולקים באופן יחסי בין נושים לחייבים, לבין התחייבויות משותפות, כאשר מטרת ההפרשה היא ייחודית וניתן לתבוע אותן על ידי כל נושה לכל נושה. חייב בשלמותו, פוטר כל חייב, משלם כל מה שחייב לכל נושה.
הדרך הטבעית לסילוק התחייבויות היא תשלום, המורכב מעמידה במה שהובטח שישולם, בין אם מדובר ב"העזה" (לתת משהו כרכוש או להוות זכות ממשית בדבר), "praestare" (לתת משהו ברשותו) או "facere" (לעשות משהו עבור אחר). ישנם אמצעי הכחדה אחרים כגון חידוש, עסקה, הסכם העברה, תחרות בין שני גורמים משתלמים או בלבול.
