הנטישה הנוקסלית, כללה את החוק הרומי בכוחו של משפחות הפטר היה לבחור בין להגיב על הנזקים שנגרמו על ידי אחד מהפיליוס שלהם, או הדומינוס על ידי עבד כלשהו, או לתת אותם בנוקסה ל- קורבן הפשע, למשל אם הם ביצעו פורטום (על פי חוק לוחות י"ב) או בגין נזק שנגרם שלא בצדק (לפי חוק אקוויליה) או בגין איניוריה (על פי צו הפרטור).
זו הייתה חובה אופציונלית שבה המחויבות העיקרית הייתה לבצע את הנטישה הנוקסלית, עם אפשרות או אפשרות של הפטר או הדומינוס, לפצות את הנזק, שעבורו אם הפיליוס או העבד ימותו (עיקר החובה) עקב אירוע מקרי או כוח עליון, הפוטר שוחרר, מאחר והפיצויים היו נלווים.
נטען שזהו תקדים להסגרה הנוכחית שלנו, שמנעה מלחמות בין משפחות.
לקורבן הפשע הייתה פעולה, שנקראת נוקסל, שגזר דינה גינה פיצוי ממון או נטישה נוקסל.
נוקסה הוא השם שניתן לגוף שגרם לנזק, והפשע שבוצע נקרא נוקסיה.
היחיד נמסר בנוקסה, לאחר שעשה את הפורמליות של המנציפטו, אם הוא היה עבד הוא המשיך במצב הזה, אבל אם הוא היה אדם חופשי הוא נשאר במצב של כמעט עבדות, תחת מנצ'יפיום, שבו הוא לא הפסיד ולא חירות אואזרחות אך היא הייתה בסמכותו של אותו אדם שרכש אותה וכל הסחורה שנרכשה, עברה לעיזבונו. גאיוס מספר לנו שברגע שהפיליוס הרוויח עם עבודתו את סכום הפיצויים שהוא היה חייב לתקן, אז מי שרכש אותו בנוקסה היה צריך לשחרר אותו.
כמו עבדות, מצב זה עלול להסתיים בגזר דין, מפקד אוכלוסין או צוואה. הנטישה הנוקסלית של הפיליוס, שלא הייתה נפוצה עוד באימפריה התחתונה, נעלמת בתקופת הקיסר יוסטיניאנוס. עם הקיסר הזה, העבדים שגרמו לאדונם החדש להרוויח את סכום הפיצויים יכלו לדרוש גזירה, וזה היה מצב יתרון, שכן לעבדים אחרים שלא ניתנו בנוקסה, לא הייתה אפשרות זו.
