ה"נקסום" (מלטינית "nectere", שמשמעותו הייתה לאגד או לאגד) הייתה דרך עתיקה להוות את הקשר המחויב במשפט הרומי, שדרשה הגיית מילים חגיגיות, באמצעות צורניות הדומות ל- אלה של "מנסיפטיו" (עבור הנחושת והיתרה), שבאמצעותם עשה החייב מניפסציה עצמית, כשהוא נכנע לפוטסטאס של נושה שלו.
על ידי ה"נקסום" נוצר קשר פיזי שאיפשר לנושה לממש את ה"manus iniectio", הנחת יד על אדם של החייב במקרה של אי עמידה, מבלי לעשות שימוש בפעולות הצהרתיות להשגה הרשעה, במערכת פעולות החקיקה. בינתיים, הוא הושאר במדינת כלא שניתן לפדות.
עם זאת יש דיונים על מה מורכב ה"נקסום". בהערה 180 של הספר השלישי של המוסדות של גאיוס, נאמר כי עבור מניוס מניליוס הוא כלל כל מעשה שנחגג "per aes et libram", ואילו עבור סקאוולה הוא התייחס למעשה שהוליד את החובה המובדלת מה- "מנסייארד". רובם מסכימים שיש להבחין בו ב"נקסום"; מצד אחד, ההסכם בין הצדדים, שהוליד את ההתחייבות, ומצד שני, הקשר, שהיה הקשר הפיזי שנוצר עם ה"נקסום".
קורבנות השעבוד הפיזי הזה, מקור נורא של אלימות ואי צדק, היו ביסודם פשוטי העם שבשל מצב העוני שלהם נאלצו להתכווץחוב לפטריציים. בשנת 326 א. ג. כתוצאה ממהפך חברתי, נחקק חוק פואטליה פפיריה שביטל את ה"נקסום" בחתימה עקיפה, שכן הוא הכריז על חירותם של כל ה"נקי", אסר על מאסרם של חייבים, שניתן למכור אותם. או נהרג, קובעים שהחייבים מכאן ואילך יגיבו בנכסיהם.
