תהליך הנוסחה מתאים לשלב האחרון של הרפובליקה והאימפריה הרומית הגבוהה. הוא נולד עם חוק אבוטיה, בערך בשנת 120 א'. ג. הטלת מערכת פרוצדורלית חדשה, אשר לא ביטלה את השיטה הפורמלית והקפדנית של "פעולות החקיקה", שנותרה בתוקף, אך לאט לאט, את האפשרות להשתמש בהליך חדש זה, אם כי פורמלי, לא קודש, ועם זאת. נוסחאות פומביות שאפשרו גישה לצדק לכל תושבי האימפריה, תוך שימוש לא רק בכללי המשפט האזרחי בפתרון מחלוקות אלא גם בחוק הלאומים, קברו בשכחה את מערכת הפעולות הארכאית והבלתי צודקת של החוק.
כמו בשיטה הקודמת, התהליך ממשיך ומחולק לשני שלבים, האחד לפני השופט (מה שנקרא שלב "in iure") והשני בפני שופט פרטי ("apud iudicem").
למרות שדומיננטיות של הפה של התהליך, מוצגת חלק כתוב, הנוסחה, שהיא מסמך כתוב שנוסח בשלב הראשון, בדרך כלל מבוסס על מודלים שנבחרו על ידי הצדדים, שבאמצעותם הפרייטור תוחם את הסוגיה שיש להכריע על ידי השופט, שנקבע באותה נוסחה, אשר באמצעותה ניתנת הסמכות לזכות או להרשיע.
החלקים הרגילים של הנוסחה, שהיו חיוניים, היו הבאים:
1. ה-"designatio": מינוי שלשופט
2. ה"הדגמה": תיאור העובדות והחוק שעליהם מבוססת הפעולה
3. ה"כוונה", שהייתה מורכבת ממה שהתכוון על ידי התובע.
4. הגינוי: חלק בו השופט מקבל את הסמכות לזכות או לגנות, לפי הטענה הכלולה ב"כוונה".
5. פסק הדין: הוא נכלל בתהליכים שבהם יש לבצע פעולות חלוקה.
החלקים יוצאי הדופן יכולים להיות שם או לא, והם היו:
1. המרשמים: מונחים בתחילת הפורמולה. ככלל, הם נקבעו על ידי הנאשם, כך שהשופט, לפני מתן גזר הדין, פוסק בעובדות מסוימות, למשל, לאחר חלוף תקופת הפעולה, דבר שימנע את המשך התיק.
2. החריגים: הם הלכו אחרי ה"כוונה", והם הגנות שהנתבעת מתנגדת לטענת התובעת. הם עלולים להיות מרחיבים, מה שמנע את המשך ההתדיינות רק באופן זמני, למשל, הרשאה או אוזלת יד של השופט; או שהם עלולים להיות דחופים שמכבים את הפעולה, למשל, קיומו של פסק דין.
הגזרה, כמו ב"מעשי החקיקה" הייתה כספית, ונאמרה בחתימה בעל פה ובפומבי. למעט מקרים של ביטול כפול, שכבר קיימים ב"הלגיס פעולות", והשבה מלאה, לא היה ערעור, אפשרות ערעור.
