היום אנו מכירים את ה"litis contestatio" כמכשול ל-litis, שמתבסס עם התביעה ותגובתה, והאפקט זהה לזה שהיה בשלב הפרוצדורלי האחרון ברומא. זה מורכב מקביעת תנאי ההתדיינות והשופט חייב להכתיב להם את עונשו.
ברומא בשלב הפרוצדורלי של "פעולות החקיקה" ששלטו במלוא הדרו עד שחוק ה"אבוטיה", בסוף הרפובליקה, קבע את תהליך הנוסחה והחל את דעיכתו, "litis contestatio" " התקיים בסוף שלב "in iure" (לפני השופט) וקיבל את השם הזה, מאחר שמדובר בהליך בעל פה, הצדדים היו צריכים להביא עדים ("אשכים אסטוטה") למה שקרה כדי שיוכלו להוכיח. זה בשלב השני ("apud iudicium") שנעשה בפני השופט. ה-"litis contestatio" היה מעין חוזה שיפוטי שכילה את תביעתו המקורית של התובע, החל את התהליך והגיע לשיאו בגזר הדין שקבע באופן סופי את מצבם המשפטי של הצדדים.
בהליך הפורמלי (מסוף הרפובליקה ועד דיוקלטיאנוס) הנוסחה שנוסחה והתקבלה על ידי הנתבע היא זו שקבעה את תנאי המחלוקת. לאחר עריכתו הסכימו הצדדים במפורש לקיים את גזר הדין, ונקבע "the litis contestatio", שגם סיים את שלב "in iure". עם הסכם בוררות זה, שיצר אמתnovation, בוטלה החובה עליה ביסס השחקן את תביעתו, ליזום את ה"apud iudicium", שיסתיים בגזר הדין שהיה צריך להגביל למבוקש בנוסחה.
לאחר סגירת הליטיס, גם אם התהליך לא הגיע לגזר הדין, לא הייתה לתובע עוד פעולה להגישו שוב בשל ההשפעה ההכחדה על הפעולה, של "litis contestatio".
בהליך יוצא הדופן, בתוקף בנשלט, מדיוקלטיאנוס, שהיה לו רק שלב אחד בפני שופט, פקיד ציבור, ה"litis contestatio" לא היה עוד הסכם בוררות אלא רק (כיום) רגע פרוצדורלי, שהתרחש עם הדרישה והתגובה, מבלי שהפעולה הושלמה, שניתן היה לנסות שוב.
