לא היו חוקים פרוצדורליים ברורים ברומא שהסדירו את ההליך הפלילי כפי שהיו בתחום האזרחי. בתחילה, הסמכות המופקדת על שיפוטם הייתה הפטר או האפיפיור, בהיותו המלך, בתקופת המלוכה, הסמכות השיפוטית העליונה בעניינים פליליים.
ה-"provocatio ad populum" יושמה בהליכים פליליים רומיים, כאשר פשעים חמורים אלו אשר השפיעו, לא על אדם מסוים, אלא על החברה כולה, יכלו להוקיע מראשית הרפובליקה על ידי כל אזרח, לפני השופטים "cum iurisdictio": הקונסולים, הפריטורים או הטריבונים של הפלבים, כאשר הפלבאים יכלו לסמוך גם על השופטים שלהם; או שהם עדיין יכולים לעמוד לדין בעצמו. אחר כך נוצרו שופטים מיוחדים לטיפול בפשעים מסוימים.
פשעים אלו היו "פריצידיום" או רצח של קרוב משפחה, ה"פרדואליום", שהעניש בוגדים במדינה, הצתות, עדות שקר, שוחד לשופט, כישוף. לאחר מכן שולבו ניאוף, אונס, גילוי עריות וכן הלאה.
ה"Lex Valeriae de provocatione" הנושא את השם הזה מאת הקונסול פ' ולריו פובליקולה, שהיה זה שהתפלל עבורו בשנת 300 א'. ג', קבע שניתן לערער על החלטות השופטים שהטילו עונש מוות בפני העם, שהתכנסו בבחירות מאה'' הבסיס היה שכל העםהוא נעלב מפשעים כאלה, וגם, כדי להגביל את כוחם של השליטים, ולא ליפול להתעללות שבוצעו בתקופת המלוכה. ניתן היה להגיש למוסד זה גם קנסות העולים על סכומים מסוימים, והבחירות השבטיות הן שעסקו ב"פרובוקציה" זו.
ה-"Provocatio ad populum" לא התנהל נגד החלטות הדיקטטור. עם הנסיכות המוסד הזה נעלם.
