ה"תביעה" ברומא העתיקה השתייכה לקטגוריה של חוזים מילוליים או "verbis contrahitur obligatio".
הם היו חוזים פורמליים ומופשטים למהדרין, שכן מרגע שהתקיימו הפורמליות הנדרשות, אשר היה צריך לעמוד בהן ללא הרף ובקפדנות, הפרשנות של השופט במקרה של סכסוך לא יכלה לחקור מה הצדדים רוצים, אלא היה צריך להיצמד למה שמוסכם בקפדנות. זה הפך אותם לחוזי חוק קפדניים, שלא כמו אלה של תום לב, שבהם השופט היה מוסמך לחקור את כוונתם האמיתית של הצדדים המתקשרים.
הם גם היו חד-צדדיים מכיוון שרק הנושא הפסיבי הוגבל לעמוד בהתחייבות.
החוזים המילוליים הראשונים היו ה"נקסום" וה"ספונסיו", אך בשל אופי הקפדנות הקיצונית והקשרים הפיזיים של הראשונים; ומכיוון שזה היה חל רק על אזרחים רומאים במקרה השני, הם נעלמו בהדרגה. לפיכך, כחוזים מילוליים אופייניים, נותרו ה"תנייה" או התניה, ה"dictio dotis" או הבטחת הנדוניה ו-"promissio iurata liberti" או שבועת החוב של המשוחרר.
זה היה ה-"stipulatio" החוזה הרומי המילולי האופייני, שהשתכלל כאשר אדם שנטל על עצמו את תפקיד הנושה ("מסין") חקר אחר אם הוא רוצה להתקשר עמו בחוזה, לקבל את התפקיד של החייב ("מחייב"), תוך שימוש במגוון רחב שלמילים ולא רק המילים "spodes"? ו"ספונדאו" ששימשו ב"ספונסיו" ללא אכזבה. הדרישה היחידה הייתה עקביות בין המילה ששימשה בשאלה לבין המילה המשמשת בתשובה. אז אם תחקרת את עצמך באמצעות "פרומיטיס"? האם צריך לענות "promitto", ולא, למשל, "dabo" או "faciam", שיענה בהתאמה על שאלות של "dabis"? או "פנים"? זה יכול להיעשות אפילו בשפה היוונית אם זה היה של הצדדים המתקשרים. גם התשובה לא הייתה יכולה להציע סכום שונה מההצעה שנוסחה בשאלה, וגם לא ניתן להוסיף תנאים.
בנוסף להתאמה בין השאלה לתשובה, ושלמותה בעל-פה, נדרש לפרט אותה במערכה אחת. מכאן השתמע שהתשובה חייבת לבוא אחרי השאלה ללא דיחוי, ושהצדדים חייבים להיות נוכחים.
בגלל שהם היו בעל-פה, לא יכלו לחגוג אותם על ידי אלה שלא יכלו לדבר או להקשיב. התינוק הקטין גם לא יכול היה לחגוג זאת בתוקף בגלל חוסר יכולתו להבין את המילים.
זה היה צורה חוזית נגישה, עם מעט רשמיות ויכולה לשמש גם רומאים וגם עולי רגל, והחגיגיות המעטים שלה נחלשו עוד יותר עם הזמן. כך הותר לתמוך במסמך כתוב ששימש ראיה, ואצל יוסטיניאן אף הותר שניתן להוסיף תנאי אם התנה יקבל זאת. מקובל להפעיל את העילה המחוייבת בעידן הקיסרי, המאפשרת לנאשם להתנגד לחריג לציות, אםזה הראה שהוא כובל את עצמו תחת הלוואה שמעולם לא קיבל.
היה לו תחום יישום רחב מאוד, שכן הוא יכול היה להחליף כל צורה חוזית אחרת, כשהוא יכול לשמש להתחייבויות לתת, לעשות או לא לעשות; היא יכולה להפוך הסכם לאכיפה, לחדש התחייבות, להוות נדוניה, להקים נושים וחייבים נוספים או משותפים וכו'.
ה-"actio or condictio certae creditae pecuniae" שימש כדי להגן על התניות שסכומי כסף היו מטרתם, ה"actio or condictio rei" אם היו דברים בטוחים ונחושים, "condictio triticaria", אם הם היו עסוקים בסחורה ניתנת לשינוי; ואם הם היו דברים לא בטוחים, הפעולה המתאימה הייתה "actio incertae ex stipulatio".
ה"קבלה" הייתה האמצעי לסילוק ההתחייבויות הנובעות מ"התניה" שהייתה מורכבת ממעשה מנוגד, שבאמצעותו בוטל החוב.
