איסור "reformatio in peius" הוא עקרון שלילי ישן (מכיוון שהוא מרמז על אי-עשייה) של המשפט הפרוצדורלי, בתוקף מאז החוק הרומי, הקובע כי הגוף "ad quem", כלומר, מי דן בתיק בערכאה שניה, נאסר עליו לשנות את פסק הדין שניתן בערכאה קמא לרעת המערערת, אם הצד השני לא ערער גם על החלטת הערכאה הראשונה.
זה תוצאה של העיקרון הכללי של הגנה בבית המשפט, זה של עקביות ושל פסק דין לגבי מה שלא מותקף בערעור.
מחברים כמו Fairén Guillén מתנגדים לתוקפו של עיקרון זה בטענה שהאינטרס החברתי עשוי לדרוש במקרים מסוימים שה-"ad quem" ישנה את ההצהרה נגד הזוכה, אם הפסיקה שגויה.
חקיקה כמו זו הגרמנית אפשרה "reformatio in peius" בהליכים פליליים, המשרתים את האינטרס הציבורי החורג מבקשת הצדדים. זה נקרא "reformatio in melius".
ארגנטינה (כמו גם ספרד, פרו, ונצואלה, קולומביה, צ'ילה, בין היתר) מקבלת את העיקרון הזה הן בעניינים אזרחיים והן בעניינים פליליים, הן על ידי פסיקה, לרבות בית המשפט העליון הלאומי, שהעניק לו שורשים חוקתיים ממושכים ב סעיפים 17 ו-18 לחוק העליון. קוד סדר הדין האזרחי והמסחרי שותק בעניין זה, אבלמסיקה מסעיף 266, הקובע שאם אין הבעת תלונות, הערעור נחשב מבוטל.
בתחום הפלילי, סעיף 445 לחוק סדר הדין הפלילי של האומה הארגנטינאית קובע את סמכות השיפוט של בית המשפט לערעורים לדון בנקודות הכלולות בהבעת תלונות. אם הסוכן הפיסקאלי הגיש ערעורים, ניתן לבטל או לשנות את ההחלטה אפילו לטובת הנאשם, אך אם אין ערעור מלבד הנאשם, אין לשנות את ההחלטה לרעתו.
