זה היה אמצעי יוצא דופן לערער על גזרי דין שהרומאים התעלמו ממנו במהלך מערכת הפעולות המשפטיות ושעלו בהליך הנוסחא, ויותר מערעור הוא כלל בתקופה זו מפעולה אמיתית.
היה צורך בקיומו של פסק דין תקף מבחינת צורותיו, שלא היה לגביו אמצעי ערעור אחר. הצד הפעיל בעל הלגיטימציה היה צריך להיפגע מעונש זה ואינו צריך להיות אחראי להכתיבתו בשל הונאה או יחס הונאה שלו. בתורו, חייבת להיות תרמית או תרמית מצד הזוכה או שחלו שינויים בכשירות המשפטית של הצדדים או שגזר הדין ניתן נגד קטין מתחת לגיל 25. לסיבות אלו הוסיף אולפיאנו פחד, אלימות או היעדר שטח הרפובליקה. פאולו שילב את הסיבה לשגיאה.
מופעל בפעולה או כחריג כדי לעצור את ביצוע הכשל. הנפגע מגזר הדין או יורשיו יוכלו לפעול תוך שנה למימושו, משנפסקה העילה, להשגת ה"in interum restitutio" בפני השופט בהליך יוצא דופן מיוחד. השופט, מכוח ה"אימפריום" שלו, ביצע, אם קיבל את ההשבה, זינוק אחורה, פסל את הפעולה והוליד משפט חדש.
במערכת יוצאת הדופן, הגיח מתוךהקיסר דיוקלטיאנוס, השבה מלאה הפכה לאמצעי אתגר רגיל. גזרה גרידא של השופט שהוכתבה הודות לאימפריה שלו כבר לא הספיקה, אלא נפתח הליך חדש, בהתערבות הצד שנגדו הופעל, והוליד גזר דין שניתן לערער עליו. בשלב זה שולבו עילות חדשות, כגון קיומן של עדויות שקר במשפט השנוי במחלוקת, או שחזור תיעוד חדש. השנה השימושית למימושה הועלתה לארבע שנים על ידי הקיסר יוסטיניאנוס.
