זהו אמצעי מימון עסקי המשמש במדינות רבות, במיוחד באנגלו-סכסים, הכרוך בהנפקת תעודת חוב, המחייבת את מי שמנפיק אותה, ונותנת לאדם הרוכש אותה את הזכות. לבקש תשלום של מה שחייב או לרכוש מניות עסקיות, המקבילות בדרך כלל לחברה בע"מ. בעל האג"ח מקבל פחות ריבית מאשר על אג"ח שאינן ניתנות להמרה. ההמרה יכולה להיות כפויה או מרצון, כפי שהוסכם. הם נושאים ונסחרים בבורסה. יש להם ערך רשום גבוה יותר.
זה היה מוסדר באופן חוקי לראשונה בצרפת בשנת 1953. בארגנטינה הם התאגדו בשנת 1971 בחוק 19,060, כאשר תאגידים היו מורשים להנפיק איגרות חוב הניתנות להמרה למניות. חוק 19,550 קובע כי זה חייב להיעשות על ידי כותרות נומינטיביות הניתנות להעברה על ידי אישור. לבעלי המניות יש זכויות עדיפות במנוי.
בפועל, הוכח שזה בדרך כלל מרמז על יתרונות כלכליים עבור החברה. נניח, למשל, שחברה מנפיקה איגרות חוב בשווי של אלף דולר, הניתנות להמרה לעשר מניות של מאה דולר כל אחת. אם שווי המניות יעלה מעל 100 דולר, סביר שהמחזיק ימיר את איגרות החוב למניות, שאולי היו שוות הרבה פחות בזמן הענקת ניירות החוב. כמובן שבמקרה זה הגם בעל האג"ח מרוויח, אם כי זה קורה רק אם המניה עולה.
כחיסרון לחברה, ניתן לציין שבעלי המניות החדשים ישתתפו גם ברווחים החברתיים.
