אינטרסים בין-כספי נקראים אותם דיבידנדים המוכרים למי שתורם מניות בחברה, בתקופת הקמתה והקמתה, שבה עדיין אין רווחים, כתמריץ להשתתף בקונפורמציה של החברה. החברה החדשה. במציאות, הם לא בדיוק ריבית, שכן הם לא פרי ההון שנתרם, אלא חלק מאותו הון, שכאשר משלמים ריבית אלו יורד, ואיתו גם נכסי החברה.
האינטרסים האלה מקובלים על פי חוקים כמו אלה של שוויץ, לזמן קצוב, מקסיקו, לתקופה מקסימלית של שלוש שנים, וצרפת;, ובגרמניה, אנגליה (המכונה "ריבית מהוונת"), ברזיל וקולומביה, תשלום סכום קבוע כריבית מותר, גם כאשר אין רווחים, באותם תאגידים שחולפת תקופה ארוכה בין הקמתם להקמתם. באיטליה הם מתקבלים, אבל כל עוד הם באמת הרוויחו.
הם אינם מקובלים על פי החוק הספרדי או הארגנטינאי, דבר התומך בעמדתם כי אין ריבית על ההון העצמי, וכי נכסי החברה מובטחים על ידי הנושים, ולכן לא ניתן לתת דיבידנדים אם אין שירותים. בחקיקה המקובלת אותם להגנה על הרכוש החברתי, נדרשת ערבות הנושים להפחתתם עםרווחים עתידיים של החברה (הבעיה היא אם היא אף פעם לא מרוויחה)
הריבית על הלוואה שפוקעת בזמן ביצוע חוזה אספקה מקבלת גם את השם הזה, הקובע שהיתרה העיקרית גדלה, עקב ההיוון של אלה.
