לראיות בכל ההליכים השיפוטיים ישנה חשיבות רבה, שכן הן משמשות לגיבוש הרשעתו של השופט בדבר קיומן של העובדות הנטענות על ידי הצדדים או הכחשתן, אף שאין בהן צורך במישור הפלילי, שכן אף היעדר ראיות, על השופט להכריע בשאלה שהועלתה, אפילו להמציא אותה בעצמו, שכן מחובתו של השופט בהליך הפלילי לחפש את האמת.
בהליך הפלילי, בהיעדר ראיות, או אם הן אינן מוכיחות את אשמתו של הנאשם, יש לאשר את זיכויו, על-פי ההלכה "in dubio pro reo". מי שנטל ההוכחה בהליך הפלילי הוא המאשימה, שכן מי שנאשם בביצוע העבירה נהנה מחזקת החפות, למרות שהוא יכול להביא ראיות להגנתו. אם המאשים הוא הסוכן הפיסקאלי בשל אופיו של חוסר משוא פנים, עליו להציג הן את הראיות נגד הנאשם והן בעדו.
בהליך האזרחי נטל ההוכחה נקבע לטובת הצדדים, להוכיח את טענותיהם "הטוען לעובדה חייב להוכיחה". מי שנטל ההוכחה עליו ואינו מפיק אותו, נפגע, אפילו מפסיד את ההתדיינות.
מבחינת התחייבויות, נטל ההוכחה לקיומה של ההתחייבות מוטל על התובע, בעוד על הנתבעת להוכיח את הכחדתה.
אם מדובר בעובדות המהוות את מערכת היחסים המחוייבת, רק אתעל השחקן להוכיח זאת, למשל, אם נטען לקיומו של חוזה; הגבלת הנתבע להכחישו; אך הוכח קיומו של הקשר החובה, על הנתבע להוכיח כי הוא כוב באמצעים משפטיים. החטאים המשפיעים על החוזה חייבים להיות מוכחים על ידי האדם שטוען אותם.
היפוך נטל ההוכחה מתרחש במקרים של הנחות משפטיות "iuris tantum", כלומר באותם מקרים שבהם החוק מניח עובדות מסוימות, ומי שמתכוון להכחיש אותן צריך להוכיח זאת, למשל, במקרה של מיטלטלין שבהם החזקה שווה בעלות.
