הפרשה הלטינית הזו פירושה שאף אחד לא יכול להיות צפוי להיענש או לעונש, אם אין חוק קודם שאומר שהמעשה שבוצע הוא פשע; לפיכך, היקף תחולתו פלילי ביסודו. למרות שהוא ישים בהליך האזרחי שבו לא ניתן לגזור על איש ללא הליך שיפוטי קודם, אם אין חוק קודם, השופט האזרחי יכול לגזור גזר דין בהתאם לעקרונות החוק הכלליים.
הביטוי מכיר באבהות של הפנאליסט פול יוהאן אנסלם פון פיירבאך, שניסח את חוק העונשין של בוואריה בשנת 1813, המונע יישום רטרואקטיבי של נורמות עונשין.
סעיף 18 לחוקת האומה הארגנטינאית מעגן את העיקרון הזה, שלפיכך מגיע לקבל מעמד חוקתי בכך שהוא קובע שכל מי שנשפט חייב להיות כך על פי החוק לפני המעשה שנזקף לו. על החוק הפלילי להגדיר בבירור את הפשעים ולקבוע את העונש המתאים עבורם, ולהשאיר לבתי המשפט לקבוע אותו בין מינימום למקסימום.
סעיף 14 של החוקה המקסיקנית מונע החלה רטרואקטיבית של חוקים פליליים אם הם גורמים נזק לאדם כלשהו, ומשפטים חייבים להתבסס על חוקים לפני האירוע המניע את ההליך.
הסיבה לקיומו של עיקרון זה היא ביטחוןחוקי, שכן לא יהיה אם האנשים בעת פעולתם חששו כי מעשים אלו לאחור, ייחשבו פליליים. בהחלת העיקרון, מי שפועל בניגוד לחוק הפלילי יודע שהוא חשוף לסנקציה, שכן כל אחד חייב לדעת מהסנקציה שלו, את הכללים השולטים במדינתו.
