העברה של זכויות תורשתי מרמזת על קיומם של קשרים רגשיים בין הנפטר ליורש או המוריש. כאשר נובעות מהתנהגות המיוחסת ליורש, הנחות המתריעות כי היורש או המוריש אינם ראויים מבחינה מוסרית להפוך ליורשו של המנוח, הן מודרות מהירושה, אלא במקרה שהמנוח סלח על העבירה שבה הוא היה אובייקט.
החרגה זו יכולה להתרחש רק באמצעות גזר דין שיפוטי, לבקשת צד מעוניין, המכריז על היורש או המוריש שנגרמו בעילות שנקבעו כדין, בלתי ראויים ליורשו.
הן במשפט הרומי והן במשפט הארגנטינאי, האדם הנחשב בלתי ראוי יהיה יורש כל עוד לא הוכרזה הדרתו מהירושה בפסיקת בית משפט. לאחר שהוכרז על אי-הכשירות, נחשב הבלתי ראוי כאילו מעולם לא היה יורש (יש לכך השפעה רטרואקטיבית). בחוק הארגנטינאי הוא מוסדר בין אי היכולות להצליח בסעיפים 3291 עד 3310.
לפי הקוד האזרחי של ארגנטינה, ההרשעה בהריגה או נסיונו נגד האדם של המנוח, בן זוגו או צאצאיו הם גורמים לזלזול; אי דיווח על מותו האלים של המנוח; לאחר שהגיש נגד המנוח אישום פלילי; לאחר שניאוף עם אשתו של המנוח; להשאיר את המנוח במצב שלדמנציה; לאחר שניסה בניגוד לרצונו החופשי לערוך צוואה; ולפי חוק 23,264 משנת 1985, גם ההורים אינם ראויים לרשת את הילד, אם לא הכירו בו מרצונם בתקופת מיעוטו, או לא סיפקו לו סיוע ומזון.
החזקת הירושה או המורשת במשך שלוש שנים מטהרת את העלבון.
כמעט כל מדינה בעולם מחוקקת פגיעה בכבוד באופן דומה. במקסיקו מתווספות סיבות נוספות, כמו הדרת קרובי הנפטר שלא סיפקו סיוע עקב היותם חסרי משאבים או לא שיכנו אותו בארגון צדקה, או הורים עקב נטישת ילדיהם, זנות בנותיהם. או תקיפות נגד צניעותו. בקובה זה מוזר שגורם לאי-יכולת להצליח הקבוע בסעיף 470 שלה הוא להיעדר מהמדינה לצמיתות. זה נבחן בנפרד מיתר הסיבות הנקראות זלזול המפורטות במאמר 469.
