החוק הרומי הודה בהורשה של דברים זרים, כל עוד היה למוריש ידיעה שהדברים שהורישו אינם שלו.
בחוק האזרחי של ארגנטינה, בהסתלקות מהפתרון הרומי ובהתאם למודל של הקוד הצרפתי, ולז סרספילד קבע בסעיף 3752 שהמוריש יכול להורות רק על נכסיו שלו. אם הוא מוריש דבר פלוני ונחוש השייך למישהו אחר, אין לה ערך, גם אם המוריש אינו יודע שהדבר לא היה שלו וגם אם ירכוש אותו אחר כך.
בהערה למאמר האמור, הוא מצטט את Mercadé, שעבורו המורשת הייתה הזויה לו הייתה עניינו של מישהו אחר; אם הוא לא יודע, ואם הוא לא יודע, המעשה שלו יהיה פגום בטעות מהותית.
במקרה שהירושות היו סכומים, דברים בלתי מוגדרים, ירושות חלופיות או דברים גנריים, ניתן לעשות זאת, למשל, אני מעביר סוס או שני שדות, גם כשהם אינם בעיזבון של המוריש.
לא מובן, לעומת זאת, מדוע אי אפשר להוריש דבר זר ואז נכנס לעיזבון המוריש.
כן, דבר זר ניתן להוריש כאשר היורש מצווה לרכוש אותו כדי לתת אותו למורש.
מכיוון שיכול לקרות שהבעלים לא רוצה למכור אותו או מבקש מחיר מוגזם, על היורש לתת ליורש את שווי הדבר. ברור שזה המקרה היחיד שבו מורשת של דבר זרזה יהיה אפשרי, כי אחרת, איך אפשר לתת למישהו משהו שהוא במורשת של אחר?
אם לפני הצוואה כבר היה בידי המוריש את הדבר, המחיר יהיה חייב רק אם רכש אותו בתמורה יקרת ערך; אחרת תתקיים מה שכינו הרומאים תחרות שני בתים רווחיים, שהרי כבר יהיה בידי המוריש ללא תשלום מה שהמוריש רוצה לתת לו גם בחינם; ויפסיק את התחייבותו של היורש.
הקודקוד האזרחי הספרדי בסעיף 86l מתיר את מורשתו של דבר של מישהו אחר כאשר למוריש היה ידע על איכותו כזו של הדבר, כמו במשפט הרומי.
במקרה זה, אותו פתרון של סעיף 3754 של C. C. ארגנטינאי, כי זה יוצר את החובה ליורש לרכוש אותו עבור המוריש, ואם זה בלתי אפשרי לתת לו את ערכו. מובהר כי על המוריש להוכיח שהמוריש ידע שהדבר שייך לאחר.
