"Animus iocandi" הוא ביטוי ממוצא לטיני שפירושו עידוד להתבדח. "אנימוס איוקנדי", מבחינה משפטית, נמנע מלהתחייב להתחייבות כאשר ניכר כי ההתחייבות נעשתה בצחוק וללא כוונה להיות כבול. זה יכול לקרות, למשל, בהקשר של כיתה, אם מורה, כדי להפוך את המצגת למהנה יותר ולהצחיק את התלמידים, אמר להם: "ביום שתקשיבו למה שאני מסביר, אני אשלם לכם."
בתחום הפלילי, עלבונות והשמצות צריכים להתבצע בכוונה, שבגינם ה"אנימוס איוקנדי" יפטור מאחריות פלילית לפשע כזה (אם כי הם עלולים להוות עבירות עבירות).
כבר במשפט הרומי הקדום, עלבון הוגדר מתוך כוונה, כלומר בכוונה לפגוע, אשר לא נכללה אם המחבר עשה זאת מתוך כוונה להתלוצץ (D.47.10.3.3).
ה"animus iocandi" שולל זדון, שכן כוונת הנושא היא לעשות בדיחה, שלמרות שהיא נראית פשוטה, היא קשה מאוד בפועל, שכן זכויות חופש הביטוי משולבות ומתנגדות, והאפשרות ששימוש בבדיחות כאמצעי לפגיעה בכבודם ובכבודם של אנשים אחרים, למשל באמצעות קריקטורות. לדעת את הכוונה האמיתית של הנבדק שטוען שזו הייתה בדיחה היא משימה בלתי אפשרית; לכן, יש להעריך את גבולות הזכות להתלוצץ ולפציעות בקריטריונים אובייקטיביים.מוסר הנגרם למי שהיו מושא לבדיחה, גם זו משימה לא פשוטה, שכן השופט מושפע מהקשר היסטורי וחברתי-תרבותי.
מקרה של ויכוח היה הופעתן של כמה קריקטורות של מוחמד, שבהן הוא מיוצג, למשל עם פצצה על ראשו כטורבן, בעיתון דני ב-2005, אשר שוכפלו במספר עיתונים באירופה.
הסכסוך במקרה זה נגרם על ידי חסידי האיסלאם שמונעים את ייצוגם, ויותר מכך במקרה זה, שנראה להם פוגעני, והזכות לחופש הביטוי. במדינות כמו תוניסיה, מרוקו, לוב וכו', העובדה גינתה והפצת עיתונים אלו נאסרה. חמישים ושבע המדינות של ארגון הוועידה האסלאמית הפגינו בדרכי שלום.
המגזין הצרפתי Charlie Hebdo היה אחד מאלה ששיכבו את הקריקטורות ונתבע בפני בתי המשפט בצרפת. המגזין הצרפתי זוכה על ידי בית המשפט לתיקון פריז, בהתחשב בחוסר הכוונה לפגוע.
