הבעיות שמציגות נישואים בינלאומיים מתחילות כאשר הנורמות האוניברסליות של המשפט הקנוני מפסיקות לחול עליהן. סוויני, למשל, קידש נורמות דתיות כסדר ציבורי, כך שאם תושבי מדינה אחת נישאו במדינה אחרת בצורות דתיות, יש לקבל זאת, אך לא להיפך.
הרעיונות הליברליים של המהפכה הצרפתית הם שהעמידו את הנישואים האזרחיים מעל הדתיים, מבחינת צורת החגיגה שלהם.
על ידי מתן אפשרות לכל מדינה להסדיר את מוסד הנישואין, הם יכולים לעשות זאת בצורה שונה, שיגרמו אי נוחות במונחים של הכללים החלים וסמכות השיפוט לגבי יכולת וצורת החגיגה.
לגבי צורת החגיגה, חקיקה מסויימת קובעת שעצם הסכמת הצדדים מספיקה ואחרות לא, שבהן, למשל, נישואים שנחגגים בין אדם בריטי שאינו מודה בנישואים בהסכמה לבין סקוטי, שארצו כן מודה בכך, מסדיר את הנישואין לפי חוק מקום החגיגה, גורם לבני הזוג לעתיד לעבור לסקוטלנד, ולמסד זאת בהסכמתם הבלעדית.
ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהוציאה האו"ם ב-1948, בתנאי שמגיל הנישואין, גברים ונשים נהנים ללא הגבלות גזע, דת או לאום,הזכות להתחתן ולהקים משפחה, בהסכמת בני הזוג.
אמנת ניו יורק משנת 1962 בדבר הסכמה לנישואין, גיל מינימום לנישואין ורישום נישואין קובעת שכדי שנישואים תקפים יתקיימו, הסכמה חופשית של הצדדים, בפני רשות רשות ונוכחות עדים, וכן יש לרשום במרשם, כאשר כל חקיקה קובעת את הגילאים המינימליים, אשר ניתן להפחית במקרים מוצדקים.
אמנת הזכויות הבסיסיות של האיחוד האירופי (האיחוד האירופי), קובעת שהזכויות להתחתן ולהקים משפחה מובטחות בחוקים לאומיים המסדירים את מימושן.
בחוק הארגנטינאי, תוקפם של הנישואין והוכחתם, כפופים לחוק של מקום החגיגה, חפצים אישיים לפי חוק מקום המגורים בפועל, וחזקות ממון (למעט בענייני זכויות מקרקעין) של חוק מקום המגורים הראשון של הנישואין.
