חיצוניות יכולה להתייחס למקרה של מבנים או קרקע שאף על פי שהם ממוקמים במדינה אחת, נחשבים כשייכים למדינה אחרת, כפי שקורה בשגרירויות או בסיסים צבאיים.
המושג של חוץ-טריטוריאליות מרמז גם על האפשרות להחיל חוק מחוץ לגבולות השטח שלגביו הוא נחקק.
בעמים של העת העתיקה, האפשרות להחיל חוק זר הייתה כמעט חריגה, למעט בקרב מושבות יווניות מסוימות ביחסי המסחר שלהם. אתונה הייתה דוגמה להרשאה להחיל חוק זר.
ברומא ה-ius gentiun יכול להיחשב כמתווה של המשפט הבינלאומי, אבל הוא לא כלל יישום של חוק זר אלא מנורמות רומיות החלות על זרים.
המגה אקוסיו במאה השלוש עשרה קבע שני עקרונות: אחד מהם הדת הקתולית הייתה חובה לכל נתיני האימפריה הרומית (עקרון ה-Cunctos Populus) והשני הכיר בהחלת מעמד של עיר באחר.. ניתנת דוגמה למקרה של אדם טבעי מבולוניה המתקשר עם אזרח מודנה. אם הראשון נתבע במדינת האחרון, חוקי בולוניה משלו יחולו.
הפרופסור מפיזה, ברטולו דה סקסופראטו, מבחין בתוך החוקים, בין האישיים (נופלים על אנשים)יש להם יישום מחוץ למקום מוצאם אם הם נוחים יותר, והאמיתיים (נופלים על דברים) ביעילות טריטוריאלית.
מחיל את דיני מקום הביצוע על חוזים כדי לשלוט בצורתם, בעוד שחוק מקום החגיגה מחיל אותו על תופעות טבעיות, ודיני הביצוע על תופעות בשוגג.
בצוואות דין מקום ההוצאה לפועל קובע את הצורה והתוכן, אך דין המוריש קובע לגבי יכולתו..
עבור פשעים, הטריטוריאליות שולטת אם הם נכללים בחוק הרומי, אחרת, האישיות של הפושע.
עבור Savigny (1779-1861) מקום מגוריו של האדם שולט בקיומו וביכולתו. על מקרקעין חלים דיני היכן הוא נמצא וריהוט על פי כללי מקום מגוריו של בעליו. ההתחייבויות כפופות להשפעותיהן בדין מקום ביצוען. דין מקום החגיגה חל על צורת פעולות משפטיות; הנישואין כפופים לחוק מקום מגוריו של הבעל וירושות על ידי מקום מגוריו האחרון של המנוח.
