חוק 25,675 (החוק הכללי לאיכות הסביבה) בסעיף 22 שלו, כופה על כל אדם טבעי או משפטי, ציבורי או פרטי, המבצע פעילויות שיש בהן סיכון לסביבה, למערכות האקולוגיות ולמרכיבים המרכיבים אותן., שכירת ביטוח המאפשר פיצוי על הנזק שהם גורמים.
סעיף 27 לחוק מגדיר נזק סביבתי ככל שינוי רלוונטי הגורם לשינויים סביבתיים שליליים במשאבי הטבע, באיזון של המערכת האקולוגית או בסחורות ובערכים של הקהילה. סעיף 28 מטיל אחריות קפדנית (אלא אם הוכח אשמה וננקטו כל האמצעים כדי למנוע את האירוע המזיק) לגורם הנזק, המורכב מהחזרת הדברים לקדמותם, ורק במקרה של אי אם הדבר אפשרי, א. שיפוי חלופי ייקבע במשפט.
בהשוואת הפיצוי הזה, לפיצוי הנזק האזרחי שנקבע בסעיף 1083 לחוק האזרחי, אנו רואים כי מבחינה אזרחית האדם שגרם לנזק יכול לבחור בפיצוי כספי, מה שהחוק שאנו מנתחים מאפשר רק במקרה של אי אפשר לשחזר למצב הקודם.
בהזדמנויות רבות זה יכול להיות מאוד יקר וקשה להעריך, תיקון נזקי הסביבה, שבגינם הוא מהווה סיכון גדול גם עבור חברות הביטוח, כאשר מעריכים את העלות ש-תיקון, שעבורו החברות שמסכימות להתקשר בחוזי ביטוח אלו קובעות פרמיות גבוהות מאוד.
בהינתן הקשיים שמציג היעדר האפשרויות למצוא חברות ביטוח אמינות ונגישות, החלטת הרגולציה של ביטוח סביבתי 177/2007 ששונתה עד 303/2007 אושרה על ידי המזכירות לאיכות הסביבה ופיתוח בר קיימא.
תקנות אלו מפרטות את הפעילויות הנחשבות כמסוכנות, וצריכות לעשות ביטוח סביבתי, כגון גידול בקר אינטנסיבי, ניצול יערות, כרייה, תעשיית הטקסטיל, מחסני יסודות מזהמים, התעשייה המתכות והכימית, ייצור מזון ומשקאות, שיזוף עור ושריפת בעלי חיים מתים.
נקבע כיצד ייקבעו הסכומים המינימליים הכפופים לביטוח, ואפשרות לביטוח עצמי. בנוסף, ה-UERA, ישות שנועדה להעריך סיכונים סביבתיים, נוצרת במסגרת המשרד לאיכות הסביבה ופיתוח בר קיימא.
