חוזים בהסכמה הם אלה שהשתכללו או נסגרו עם כל השפעותיהם מאחר והצדדים מסכימים, עוד לפני מסירת הדבר, נושא החוזה. החוק הרומי העתיק כבר הבחין בין חוזי מכירה בהסכמה, מיקום, חברה ומנדט.
אם במקרה של המכירה, למשל, חוזה אופייני בהסכמה, הדבר אובד ללא אשמת המוכר, לאחר כריתת החוזה אך עדיין מבלי שמסר את הדבר, מבלי להיות במחדל, איך דברים מתכלים לבעליו, הקונה שכבר שילם את המחיר לא יכול לבקש את החזרתו כי הדבר כבר היה שלו גם אם לא נמסר לו.
עם זאת, הקוד האזרחי הארגנטינאי, החורג מהמודל הצרפתי, אומר בסעיף 577, תוך שימוש במתווה פרייטס כדוגמה, שהנושה אינו רוכש זכות ממשית בדבר, לפני המסורת שלו.
זה מרמז שהחוזה נכרת ולפני המסורת, שני הצדדים יכולים לדרוש זה את זה, האחד ימסור את הדבר והשני ישלם את המחיר.
סעיף 1450 של הקוד האזרחי הספרדי מבטא זאת בבירור בכך שהמכירה משתכללת בין המוכר לקונה, גם אם המחיר ו/או הדבר לא נמסרו. המאמר הבא קובע כי ההבטחה הפשוטה מעניקה את הזכות לדרוש את קיום ההתחייבויות הדדיות.
הקוד הפדרלי של מקסיקו, בסעיף 2249, קובע כי ככלל, המכירה היא חובה ומושלמת ומחייבת עבור הצדדים, כאשר הם הצליחו להסכים על הדבר ועל מחירו, גם כאשר הראשון לא נמסר, וגם השני לא שולם.
מצידו, הקוד האזרחי הארגנטינאי של ולז, בסעיף 1140 שלו, אמר שחוזים יכולים להיות בהסכמה או אמיתיים. הראשונים הם אלו המסוכמים על מנת לייצר השפעות משלהם, מהרגע שבו נתנו הצדדים את הסכמתם ההדדית והממשיים ממסירת הדבר. עם זאת, ההבדל הזה בין חוזים אמיתיים לחוזים בהסכמה נמחק בקוד האזרחי והמסחרי החדש בתוקף מאז 2015, כאשר הקונצנזוס הוא מה שמוביל את כל החוזים אלא אם כן מתבקשים טפסים מיוחדים.
