שביל הגרירה הוא כביש או רחוב שבעלי גדות הנהר חייבים להשאיר לנהרות או תעלות, שעל פי סעיף 2639 של הקוד האזרחי של ארגנטינה, אורכו חייב להיות 35 מטרים, לשימוש הציבור, לצורכי ניווט, כדי גדת הנהר או התעלה, מבלי לקבל כל פיצוי בתמורה. במקום זה, בעלי גדות הנהר אינם יכולים לבצע בנייה, לא לתקן את הקיימות, ולא לדרדר את הקרקע.
שם הגרירה מגיע מהחבלים הידועים כשבילי גרירה, איתם נגררו הסירות מהחוף, כנגד הזרם, לשם ביצוע משימה זו נדרש מקום בחוף. נכון לעכשיו, אין שימוש בחבלי גרירה או בחבלים מכיוון שיש סירות גורר.
הוראות דומות היו קיימות במשפט הרומי (D. 1.8.5 pr. I. 2.1.4). במכונים של יוסטיניאנו קוראים שהשימוש הציבורי בחופים שייך לחוק העמים, ממש כמו הנהר עצמו. לכן כל אחד יכול לעלות על ספינות באופן חוקי ולקשור כבלים לעצים שנמצאים שם. זה הובא בחשבון בחוק הספרדי בחוקי הפרטידס ובחוק הצרפתי. בספרד, זה מחוקק כיום בסעיף 553 של ה-C. C. הספרדי, כהקלה לשימוש הציבור לטובת ציפה, ניווט, דיג והצלה.
הדוקטרינה הרווחת סבורה שהשביל נמצא בבעלות הבעלים של הגדות ולא שלנחלת המדינה. במכוני יוסטיניאנו הפתרון היה ש(רכוש החופים התאים לבעלי הנכסים או הקרקעות הסמוכות שרכשו גם את רכוש העצים שהיו או נולדו שם) דנים האם מדובר בהגבלה לתחום או של הקלה בחוק המינהלי, כפי שמתרחש באורוגוואי, ששוקלת את שביל הגרירה בקוד המים שלה. בית המשפט העליון של המדינה החליט כי הנכס שייך לתושבי הנהר וכי מדובר בהגבלה על האופי המוחלט של זכויות הקניין, ולא תידרש החלטה מנהלית בהקשר זה.
