החוק הבינלאומי והגופים המשפטיים של כל מדינה עוסקים במצבם של זרים, במיוחד אלה שנולדו מנורמות מקובלות.
יש שני זרמים: זה של הסטנדרט המינימלי, המעניק לזרים את הזכויות המינימליות והאלמנטריות ביותר שאדם צריך ליהנות מהן במדינה מתורבתת. הבעיה שמתעוררת היא לציין את מספר הזכויות המינימלי שיינתן. אלפרד ורדרוס סבור שזכויות המינימום הללו הן הזכות לאישיותו, לחירותו, לזכויותיו הפרטיות שנרכשו על פי חוק, הגנה מפני פשע וגישה לצדק.
בספרד, בין מדינות רבות אחרות, זכויות בסיסיות אלו מוכרות עבור מהגרים בלתי חוקיים. מדינות מסוימות כמו ארה"ב מתירות רק כניסה של זרים עם VISA, למעט כמה חריגים, ולזמן מוגבל.
מדינות אחרות כמו מקסיקו מכירות בחוקה שלהן (סעיף 33) בזכויות זהות של זרים. עם זאת, היא שומרת למדינה את הסמכות לגרש אותם ללא משפט מוקדם אם הם סבורים שהשהות שלהם במקסיקו אינה נוחה, מה שנותן למדינה מרחב גדול לגרש זרים "לא רצויים" מבלי להבהיר מדוע הם יהיו כך. הם גם לא יכולים להתערב בעניינים פוליטיים ויש להם הגבלות עבודה ביחס לאזרחים.
בצרפת נקבע עקרון ההדדיות הדיפלומטית, שםאזרחים של מדינה אחרת יקבלו בצרפת את היחס שמדינת המוצא של הזרים הללו מעניקה לאזרחים צרפתים כשהם נמצאים בשטחים אלה.
הזרם השני טוען שיש לתת לזרים את אותו יחס כמו לאזרחים. בוועידה הפאן-אמריקאית הראשונה התקבלה החלטה לפיה מדינות צריכות להטיל את אותן חובות על זרים כמו על אזרחיהן, ולא יותר. בארגנטינה, למשל, זרים נהנים, לפי סעיף 20 של החוקה הלאומית, מכל זכויות האזרח של האזרח. עבור לואיס פודסטה קוסטה, אינטרנציונל ארגנטינאי, יש להתייחס אל הזר הנכנס למדינה באותו האופן כמו ללאומי, שכן הוא ממוקם באופן סולידארי בעמדה של שיתוף גורל משותף, ולכן עליו לדאוג הן לטוב והן הרעים. חסרי תודה, זכויות וחובות.
סעיף 2 של ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם מבטיח זכויות וחירויות לכל בני האדם ללא אפליה.
סעיף 2-1 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מחייב את המדינות שהן צדדים להבטיח את הזכויות הכלולות באמנה ללא כל הבחנה, לרבות אי-אפליה נגד זרים.
כמובן שבמדינות מסוימות יש יחס הרבה יותר טוב לזרים מאשר ביחס לאחרים, למשל, מדינות האיחוד האירופי בינן לבין עצמן.
