תאוריה זו מנסה לפתור את החוק החל על ידי שופט כאשר אנשים פרטיים המעורבים בסכסוך חורגים מהחוק המקומי החל, למשל משום שהם בני לאום שונה או תושביהם בחו"ל.
Jean Desagnet מניח את החלת ה-lex causae, כלומר החוק המוסמך לשלוט בסוגיה, במקום ה-lex fori, כלומר זכותו של השופט שעליו להכריע בסכסוך. לפי lex causae ישנו העברה להחלת הנורמה על מערכת המשפט המקבילה. דווקא ה-lex fori, זה של השופט הוא שמחליט בעניין, המתייחס לתחולת ה-lex causae.
תחילה יש להכשיר את הקשר המשפטי, על פי כללי השופט, כדי לדעת מה יהיה הדין החל. לדוגמא, אם הכלל קובע כי זכויות המשפחה מוסדרות בדיני המגורים, מה שנכלל בדיני המשפחה יסויג בדין המקומי, אולם אז יחול דיני המגורים. החוק המוסמך לשלוט על היחסים המשפטיים הוא זה שיש להחיל על המקרה שיישפט. עצם ה-lex fori או דינו של השופט הוא שמתייחס להחלת הדין הזר, ורצון זה של המחוקק הוא מה שיש לכבד. עם זאת, נמתחת ביקורת על כך שה-lex causae יכול בתורו להתייחס לזכות אחרת.
מקרה מוזר ושנוי במחלוקת שבו תיאוריה זו יושמה היה במקרה של שטרות שהונפקו בטנסי (ארצות הבריתארצות הברית), אך נתבעו בגרמניה, תוך החלת חוק הפרוצדורה הגרמני וחוק החליפין של טנסי. הבעיה התעוררה כאשר התנגדה להתיישנות המכתבים, ביחס לדין החל. אם ההתיישנות תואמת את הדין המהותי, כפי שקובע החוק הגרמני (lex causae) או אם הוא חלק מהמשפט הפרוצדורלי (lex procedural fori) כפי שגורסים האנגלו-סכסים. עבור שתי הזכויות הן היו מחייבות; אך בית המשפט העליון הגרמני הכריז עליהם כבלתי ניתנים לביטול, לפי lex causae, מאחר שהחוק הגרמני לא הוחל, שכן הוא יחול את lex fori, אך גם החוק האנגלו-סכסוני לא הוחל, שכן הוא ראה בהם מעשים פרוצדורליים.
