האם המשפט המקומי (כללים השולטים אופי כללי וכופה בשטחה של מדינה, בין יחידים או ביחסיהם עם המדינה) ובין המשפט הבינלאומי (שולטים ביחסים בין-מדינתיים או נושאים אחרים של המשפט הבינלאומי, בדרך כלל של הסכמים, בעלי אופי לא כפייה) מרכיבים שתי זכויות שונות או אחת, פותחו שתי תיאוריות.
הראשון טוען שהמשפט הבינלאומי והמשפט הפנימי הם זכויות נפרדות, המגיעות זו לזו אך אינן מונחות זו על זו, והנורמות שלהן אינן תקפות ישירות במערכת האחרת, אלא אם כן הן שולבו במשפט המקומי. זוהי התיאוריה הדואליסטית כביכול, הנתמכת בין היתר על ידי היינריך טריפל, בעבודתו שפורסמה ב-1899, הנציגה הראשונה שלה, אשר מאשרת כי עשויות להיות נורמות סותרות בין המשפט הפנימי והבינלאומי ושניהם יהיו בתוקף.
התיאוריה המוניסטית סבורה שהם מרכיבים זכות אחת ולכן אינה מקבלת סתירה בין השתיים, שכן במקרה זה יש לבטל את אחת משתי הנורמות. הנטייה השלטת בתיאוריה המוניסטית, הנתמכת על ידי ורדרוס, היא שבמקרה של התנגשות בין המשפט הפנימי והבינלאומי, זה האחרון שחייב לגבור.
יש צורך להבחין אם הסכסוך נפתר בינלאומי או בתוך אמַצָב. במקרה הראשון, יישום הנורמות הבינלאומיות יגבר, אם כי הרעיון של אי ביטול נורמות חוק פנימיות סותרות הוא הרוב, שכן זו החלטה של ריבונותה של כל מדינה. ניתן לבקש רק פיצוי בגין הנזק שנגרם. אמנת וינה בדבר חוק האמנות, שנכנסה לתוקף בינואר 1980, קובעת כי מדינות אינן רשאיות להפר אמנה תוך שימוש בחוק המקומי שלהן (סעיף 27)
אם הבעיה נפתרת בתוך מדינה נתונה, כל שופט רשאי לתת קדימות לנורמה שהוא רואה להחלה, תוך שמירה על הזכות לערער על פיצויים, אל המטה הבינלאומי.
