הזכות לפיתוח היא חלק מזכויות הדור השלישי, שכן אין זו זכות המתאימה לכל אדם שנחשב לגופו, אלא לעם בכללותו. היא נובעת מזכות ההגדרה העצמית של עמים, ובמקרה זה מקיפה את ההיבטים הכלכליים והחברתיים. שתי הזכויות המשולבות (הגדרה עצמית ופיתוח) מאפשרות לעמים לבחור את הדרך הטובה ביותר להתפתח, לצמוח מבחינה כלכלית ומוסרית, ללא התערבות של מדינות זרות, בבחירת המודל הנוח ביותר בעיניהם.
עם זאת, לא כל כך קל בפועל לממש את הזכות הזו בעולם גלובלי שמחלק את העולם יותר ויותר למדינות עשירות ומדינות עניות, ושבו שיתוף הפעולה של אלה שיש להם יותר כלפי אלה שיש להם פחות או כמעט שום דבר, זו רק שאיפה או דרשה שאין לה תשומת לב.
ניכר שבעולם יש מדינות מפותחות יותר ואחרות פחות מפותחות. אלה האחרונים הם בעלי הזכות להשיג רמת חיים נוחה יותר עבור כלל האוכלוסייה שלהם, אשר בתורה תאפשר לכל פרט להתקדם בנפרד. במדינה שבה אומללות נפוצה, שבה אין מקורות ייצור, שבה הכלכלה משותקת, יהיה קשה לכל אדם שהוא חלק מאותה קהילה להשיג את התנאים הדרושים, לא רק עבורם.התקדמות, אבל למען קיומם.
הזכות לפיתוח מושתתת על הכלל הכללי הבסיסי שנקבע בסעיף 28 של ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, הקובע את הצורך בהקמת סדר חברתי בסיסי ברמה הלאומית והבינלאומית, כדי ליהנות מ- זכויות וחירויות הפרט. סעיף 1 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, לאחר שעיגון את הזכות להגדרה עצמית של עמים, מחלק אותה לשתי זכויות: הגדרה עצמית פוליטית והתפתחות כלכלית ותרבותית. היבט אחרון זה הוא זה שאנו מתייחסים אליו בהזדמנות זו.
ההסכם שצוטט, בסעיף 2, קובע כי העמים, על מנת להשיג את התפתחותם, יכולים להיפטר מעושרם ומשאבי הטבע שלהם בחופשיות, ועליהם לשתף פעולה עם מדינות אחרות הזקוקות לכך (בשמירה על אמצעי הקיום שלהם) בסולידריות.
בשנת 1977 ועדת זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות ראתה בפיתוח זכות חשובה מאוד עבור עמים. בשנת 1986, ועדת זכויות האדם של האו"ם אימצה את ההצהרה בדבר הזכות לפיתוח, המכירה בכך שפיתוח הוא חיוני ובלתי ניתן לערעור לרווחת האוכלוסייה כולה ומשלב תהליך כלכלי, תרבותי, חברתי ופוליטי גלובלי. השיקול הבסיסי הזה של פיתוח כזכות אוניברסלית ובלתי ניתנת לערעור הוחזר שוב בווינה ב-1993, לרגל הוועידה העולמית לזכויות אדם.בני אדם.
