חוזים הם הצהרות רצון דו-צדדיות, שבהן הצדדים מסכימים במשותף להסכים על הזכויות והחובות ההדדיות שלהם; אך לכלל כללי זה עלינו לחשוף את חוזי ההיצמדות כחריג, כאשר רק אחד מהצדדים כופה את הכללים או הסעיפים החוזיים, והשני רק מקיים, מבטא התאמה לאותן הוראות, מבלי להסיר או להוסיף דבר.
כולנו חותמים על חוזי הדבקה בחיי היומיום שלנו. כאשר אנו מבקשים שירותי חשמל, גז או טלפון, או חוזים בשירותי טלפון סלולרי או ביטוח, או תרופות בתשלום מראש, הם לא שואלים אותנו אם אנו מסכימים לתנאים הקבועים בחוזה, הנקרא חוזה סטנדרטי, שכן הוא זהה לכל אלה שרוצים לקבל את השירות. אם אנחנו לא אוהבים אותם, אלא אם הם לא חוקיים, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לסרב לחתום ולא לקבל את השירותים שהרבה פעמים, כמו חשמל או גז, חיוניים לנו, ואנו מחויבים לדבוק, מאז רוב הפעמים יש רק ספק שירות אחד. לא ניתן לאסור אותם שכן הם נחוצים כדי לזרז את מתן השירות, שכן יהיה זה מסורבל וגוזל זמן לנהל משא ומתן עם כל קבלן שותף על התנאים בהם יינתן השירות, מאחר ויש כל כך הרבה פונים.
רגולציה והגנה של המדינה על מנויי חוזי הדבקה וצרכנים באופן כללי, החלו להיות הכרח, כאשר קמו חברות גדולות שריכזו הון, ולכן הכוח לכפות כללים משלהן על המשתמשים שעד אז בעולם הליברלי שצמח לאחר המהפכה הצרפתית השאיר אותם חסרי אונים, ככלל החוקי. חוזה בין הצדדים. זה עדיין נשאר כך, אך הסמכות הוגבלה לאי הטלת סעיפים פוגעניים, אשר תוך שימוש בצורך של הצד שכנגד חורגים מזכויות העסק ופוגעים בזכויות הצרכנים. כך עלתה התיאוריה של ניצול לרעה של זכויות.
חוק ארגנטינאי 24,240 בנושא הגנת הצרכן מגן מפני חוזי דבקות במובן זה. סעיף 37 מגן מפני סעיפים פוגעניים באופן כללי בכל החוזים, בהתחשב בסעיפים לא כתובים אלה המגבילים אחריות לנזקים, מגבילים זכויות צרכנים או שוללים אותן, או הופכים את נטל ההוכחה. סעיף 38 מתייחס ספציפית לחוזי דבקות, הקובע כי רשות הבקשה (המנהל הלאומי להגנת הצרכן נוצר ברמה הלאומית) חייבת להבטיח כי בחוזים אלה ובכל צורה שנעשו בסדרות, אין סעיפים פוגעניים.
