קוד הרמוגני

כבר ראינו, כשעסקנו בקוד הגרגוריאני, ששפע החוקות האימפריאליות הצריך באימפריה הרומית להורות להן להימנע מסתירות, חפיפות נושאיות וחיפושים לא מוצלחים.

לאחר עבודתו של גרגוריו, משימת הליקוט המשיכה בידיו של משפטן חידתי אחר, בשם Hermógenes.

הפניות על עורך הקוד הרמוגני, בשם Hermogenes או Hermogenianus, יש לנו דרך הקיסר יוסטיניאנוס דיג'סט, למרות שהם לא רבים. לאחר פרסום הקוד הגרגוריאני, תוצר של יוזמה פרטית, הופיע קוד זה, גם הוא פרטי, שגם הוא לא הגיע לידינו, הידוע דרך החוקים הברבריים הרומאים (Breviary of Alaric and Roman Law Burgundiorum) ומשלים את הקודם, מאחר שהוא מכנס בספר אחד שלושים ושמונה חוקות, בין השנים 287 עד 307, המקבילות לקיסרים דיוקלטיאנוס, מקסימיאנוס וקונסטנטיוס כלורוס.

משפטנים מאוחרים יותר הוסיפו לו חוקות, המקבילות לקיסרים קונסטנטינוס וליציניוס משנת 312 עד 324, ולנטיניאן ואלנס מ-364 עד 378.

היו ניסיונות שונים לשחזר את הקוד הזה ואת הגרגוריאני, ב-Cujas של 1566, ב-Haenel's של 1837 וב-Croger's של 1890.

זה היה עוד תקדים, יחד עם הקוד הגרגוריאני, של יצירותשל יחידים, שיולידו את הקודיפיקציות הרשמיות שיתחילו בקיסר תאודוסיוס, אשר, לאחר תמיכה רשמית, יהפוך לרלוונטי יותר, ויהיו לו אמצעים גדולים יותר לקונקרטיה, ויגיעו לשיא במלאכת הכתר של הקיסר יוסטיניאנוס: ה-Corpus Iuris Civilis.