ראוי לציין את פעילות יועצי המשפט בשל אופייה כמקור נורמטיבי חשוב מהתקופה האימפריאלית. למרות שתמיד הייתה ברומא משימת הפרשנות על ידי הנבונים או האנינים וחוקרי המשפט, זה הזמן שבו החליטו הקיסרים להתערב בעבודה זו (כמו בהרבה אחרות) מתן תוקף משפטי לדעותיהם של משפטנים מסוימים, שמאוגוסטוס הם נהנו מה-ius publice responsendi, שפירושו היה שלדעותיהם היה ערך זהה לחוק, המחייב את השופט.
עבודה חשובה זו נשמרה בעידן המכונה תורת המשפט הקלאסית, שבה בלטו דמויות שגרמו למשימת הפרשנות להגיע לזוהר יוצא דופן. אולם האור הזה כבה עם מותו של הקיסר אלכסנדר סוורוס בשנת 235. כבר היה קשה למצוא את אותם מוחות מבריקים ומוכשרים להאיר את היקום המשפטי, והשופטים, שכעת פקידי ציבור שכורים ולא מתאימים במיוחד, נאלצו פנו ליועצי המשפט הקלאסיים, שבלבלו אותם עם כל כך הרבה דעות מגוונות, שלא תמיד עלו בקנה אחד.
היו ניסיונות ליישב את העניין, על ידי הקיסר קונסטנטינוס, אשר פרסם חוקה בשנת 321, שבאמצעותה הסיר כל סמכות מהרשימות על פפינית שצוטטו על ידי פאולוס, אולפיאן וגם מרסיאן.
בשנת 426, בתקופת שלטונו של תאודוסיוס השני וולנטיניאן השלישי, חוקק חוק ההיכרויות, שאמנם יצא מהראשון, אך פורסם במערב בשם האחרון, ואשר זכה לביקורת משום שנאמר כי הקים "בית דין למתים" מאז המשפטנים. להם היא העניקה סמכות חוקית כבר נפטרו.
לפי חוק ההיכרויות, בעת פתרון מצב שנוי במחלוקת, השופטים היו צריכים לקחת בחשבון את דעותיהם של חמישה משפטנים גדולים: פפינאנו, פאולו, אולפיאנו, גאיו ומודסטינו, וכן את דעותיהם של משפטנים אחרים (עבור לדוגמה Sabinus, Julian, או Scaevola) אם הם צוטטו על ידם ביצירותיהם, ואותנטיותם אומתה על ידי בדיקת הציטוטים הללו מול כתבי היד המקוריים.
אם דעותיהם של משפטנים אלו עמדו בקנה אחד, הם חייבו את השופט, שהיה צריך להכריע בעניין לפיהם. אם הדעות לא עולות בקנה אחד, היה עליו לאמץ את הדעות של הרוב, ובמקרה של תיקו, היה עליו להישען לכיוון דעתו של פפיניאנו (ההערות על פפינאנו של פאולו ואולפיאנו המשיכו להתבטל). במקרה של תיקו, ושפפיניאנו לא הוציא חוות דעת בסוגיה השנויה במחלוקת, השופט החליט על פי הקריטריונים שלו.
הוכנס בקוד התיאודוסיאני, הוא הגיע אלינו דרך Lex Romana Visigothorum, והיה בתוקף עד שבוטל על ידי יוסטיניאנוס, אשר בעיכוב שלו לא קבע שום בכורה בין יועצי המשפט.
