פעילותם של המשפטנים, שנתנו עצות וסיוע משפטי (responsa prudentium) הייתה קבועה בהיסטוריה של רומא, בהיותה פעילות שבתחילתה, בעידן המלוכה ובחלק ניכר מהרפובליקאים, האשמה של האפיפיורים.
חוק הטבלאות ה-12 יצא, הנוסחאות הסודיות פורסמו, ועם טיבריוס קורונקניו, פשוט העם הראשון שהגיע לאופי הגבוה ביותר שהחל ללמד משפט ופרשנותו, החל שלב שבו חוק התחיל תהליך החילון, והופיעו המשפטנים ההדיוטים הראשונים, כמו פובליוס פפיריוס, אפיוס קלאודיוס, מרקו פורציוס קאטו, פובליוס מוציוס סקאוולה, סרוויוס סולפיקיוס רופו, האחרון שרשום על ידי פומפוניוס בדייגסט, סאלוויוס יוליאנוס, שהוזמן על ידי הקיסר אדריאנוס, לנסח את הצו הנצחי.
עם הנסיכות (התקופה הראשונה של האימפריה הרומית) ה-responsa prudenti הפך למקור חוק, כאשר אוגוסטוס העניק לכמה משפטנים את ה-"ius publice responsendi", שפירושו היה שתשובותיהם למקרים שבהם התייעצו איתם יש תוקף של חוק, שדעתם מחייבת את השופטים. המטרה הייתה להפעיל שליטה על פעילותם של הנבונים, שכן הושג "ex autoritate principis", ולתעדף את הפעילות, להקים את מה שנקרא מועצות הנסיך.
יש מחלוקת אילו משפטנים נהנוהפריבילגיה הזו, כשהוכח שהיה להם בין היתר, קפיטו, מייסד האסכולה הסביניאנית, שניתנה על ידי אוגוסטוס, וסבינוס, מאותה אסכולה, בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס. חברי האסכולה הסביניאנית הללו, בניגוד ללבאון מזה של הפרוקוליאנים, היו פחות ביקורתיים כלפי הקיסר, ולכן הם ללא ספק נהנו לטובת הערך המשפטי של תשובתם, מה שלדעתו לא עשה לבאון.
יועצי המשפט הרשמיים הללו, יוצרי חוק, הגיבו בכתבים חתומים וחתומים לשאלות שנעשו על ידי יחידים, עקב מחלוקת משפטית. הם גם נהגו לאסוף את תגובותיהם ולפרסם אותן, או לקשר את התגובות הללו למקרים פיקטיביים, כדי ללמד את תלמידיהם.
המשפטנים שלא היה להם את "המאמר הרשמי" יכלו גם לייעץ ולחוות דעות, אבל הן לא היו מחייבות, אם כי פעמים רבות הן היו שווים את היוקרה של המשפטן שהוציא אותן, כפי שקרה עם גאיוס שעשה אותן. אל תהנה מה-"ius post replydi."
בתחילה, חוות דעתו של המשפטן שהתייעץ הייתה מחייבת ביחס לעניין שהוגש להערכתו, אך מאוחר יותר הותרה היישום האנלוגי במקרים דומים בעתיד, תוך ביסוס פסיקה אמיתית.
עם זאת, הבעיה של מתן תוקף של חוק לחוות דעת של יועצי המשפט, גרמה לכך שאי-ודאות עלולה להיווצר כאשר הדעות ביניהם אינן עולות בקנה אחד.
לפי גאיוס במוסדות שלו, השאלה הוכרעה על ידי הקיסר אדריאנוס, שהורה על כךחוות הדעת של יועצי המשפט המחויבים, כאשר כולן ניתנו באופן מקרי. אחרת, השופט היה חופשי לעקוב אחר דעתו.
